והעיפרון נוגע בנייר.      
החדר חשוך והדף מואר
מילים נוצרות, באות לחיים
המחשבות שלך, אתה אלוהים.
אני למשל שוברת את הקצב
מחפשת חרוזים
תפוזים, תפוחים כנפיים.
לעוף עם הדמיון, לגעת במים.
שמיים?  לא, כבר הגיעו לשם
כבר גילו את העולם
לעולם לא תמצא שומדבר חדש
לא תרא מטושטש
אבל הכול מחורטש
נואש. נואשים למצוא משהו ראשון,
שיגידו בעיתון, שהמציאו עפיפון
פטיפון?  להה זה כבר נדוש
הכול יוצא לי מהראש
משחקים עם השורות,
מה כבר השיר יכול ליהיות?
סתם שטויות...  משעמם...
והכיסא מתחמם...

המורה מקשקשת על תנ"ך
מדוכדך, אפשר לישון, כך או כך,
"אין אווירה לימודית!"
את סתם בונה לך תדמית
של מורה, דיי טובה
של מורה מעניינת,
את התשובות מכתיבה
את הדמיון מטמטמת.

אבל למי אכפת?
אני כותבת משלי
כי משעמם לי
כמו שכבר כתבתי
זה כבר לא מציאותי!

לכתוב לכתוב, למחות למחוק,
לברוח, לשקר, להתעלם מהחוק,
לחנוק. אבל לא להיחנק.
והאוויר כמו בצק,
השעון  כבר מתקתק
את הרגשות ביימתי
והדף כבר מוסתר, האור נגמר,
ואת השיר כבר סיימתי...

צלצול.