כל לילה, כל יום
חשתי בלב כאב עמוק
ממחשבות אהבה הזויה
על אישה ממציאות חיה,
את שמה הייתי לוחש,
לקולה הייתי עורג,
על גופה הייתי מפנטז-
רק אהבה הזויה לממש.
עוררה בי תחושות
שהיו כבר כבויות
של לעשות הכל
למען אהבה בלי פשרות...
היום האשמתי עצמי כחוטא בהזיות
והגיוני, שהשתלט רק לדקות, אמר: "עזוב,
אין לך סיכוי כנגד הרומנטיות הפראית,
זה עשוי ללבך הרגיש, להזיק.
אולי חכם יותר להתרחק
ממה שכל-כך כואב
בידיעה שאינך האיש
שכלפיו היא תחוש ותרגיש".
לעולם לא חשבתי לשחק את הטיפש
ותמיד ידעתי שעל תחושות האהבה לא אוותר
אף כי יחד עם היותן מענגות,
הן גם מאד אכזריות.
אך כאן חרוט במעשים
שהאהבה היא רק בלבי
ושהיא רחוקה ממחשבותיי
יותר משאוכל לשאת בלילותיי.
עומד ליד הדלת... עוזב,
לא רוצה בכאב יותר,
ורק ממנה מייחל ביגוני
שהיא בכלל תרגיש בכאבי
גם אם מלכתחילה אין הצדקה
בפנטזיה על אהבה מופלאה.
צ'או
31/07/02 © |
