הכל שרף.
  כל הגוף שלה שרף - הרגליים, הידיים, הבטן, החזה, הצוואר,
הראש והעיניים; הלהבות ליחכו את הגוף שלה בנשיקות קצרות
ובליטופים עדינים. היא הרגישה כאבים חדים, נקודתיים וכלליים
בכל הגוף, לא היה עצב בגוף שלא שידר למוח שלה כאב.

   היא היתה בגיהינום. לא היה שום הסבר אחר לסיוט שעבר עליה,
לכאבי התופת האלה. המוח שלה היה מעורפל והרגיש כמו צמר גפן
מתוק, אוורירי כזה, כמו השוקולד פרה החדש. היא לא זכרה מי היא,
אם היא עשתה משהו שבגללו מגיע לה להישרף בגיהינום או אם היא
בכלל אוהבת שוקולד. הדבר היחידי שידעה היה כאב - המון המון
כאב. הכל שרף בתוך החור השחור שהייתה בו - רגע, אם היא
בגיהינום, היא לא צריכה לראות את הלהבות? לאחר כמה שניות היא
הבינה שעיניה כנראה מכוסות או סגורות ושהיא כנראה לא
בגיהינום.

   'תפקחי את העיניים,' היא פקדה על עצמה. העפעפיים רפרפו
בעייפות, כאילו ששקלו טונות. פס של אור צורב חדר למוח שלה והיא
מיהרה לסגור את העיניים. היא לא הכינה את עצמה נפשית מספיק
ולכן לקחה נשימה עמוקה ופתחה חריץ ניסיוני קטן. האור שחדר היה
כמו מקדחה במוח שלה, אבל היא הכריחה את עצמה להשאיר את עיניה
פקוחות, עד שהכאב נהיה עמום ונסבל. בקושי.

   לאט לאט ובזהירות היא פקחה את עיניה ופס האור התרחב וכאב
פחות. היא התחילה לשמוע זמזומים  באוזניים, כאילו שיתוש נתקע
שם. היא התרכזה בזמזום וקלטה מילים בתוך בליל הרעשים, והבינה
שיש סביבה עוד אנשים ושהם מדברים. הם מדברים אליה בכלל? מה הם
אומרים? מה-

"את בסדר, גברת? אוי אלוהים, תחזיקי מעמד, בבקשה אל תמותי
לי!"

  למה שהיא תמות? גברת? בת כמה היא? היא מצמצה כמה פעמים
והאור המרצד דהה לכחול בהיר עם עננים לבנים וריח חריף עלה באף
שלה. דם, היא הבינה. מישהו מדמם... היא מדממת. שיט.

"הלו? אני צריך אמבולנס, דחוף! לא, אני לא אירגע, נראה לי שהיא
גוססת!"

  למה הוא צועק? הרעש רק העצים את כאב הראש שלה. היא הפנתה את
ראשה אל מקור העינויים שלה וראתה גבר מקריח כבן 40, עם כרס
שעומד הפוך ומדבר בפלאפון שלו בהיסטריה. הלוואי והיה נרגע כבר,
הוא באמת התחיל להלחיץ אותה.

"היא מתעוררת! תודה לאל!" האיש נאנח בהקלה ורכן לעברה, הפרצוף
ההפוך שלו קרוב מדי לשלה. "גברת, את שומעת אותי? הכל יהיה
בסדר, יש אמבולנס בדרך."

"כואב..." היא מלמלה, הקול שלה נשמע זר באוזניה. "רועש...
מדי." היא מיששה עם ידיה עד שמצאה את הרצפה היציבה והתגלגלה על
הצד.  

"לא נראה לי שזה רעיון כל-כך טוב," האיש נראה קצת מפוחד. "חכי
שהאמבולנס יגיע לבדוק שהכל בסדר."

"אני... בסדר," היא חרקה שיניים ובתנופה הצליחה להעמיד את עצמה
על הידיים והברכיים. העולם הסתובב כה מהר שהיא פחדה שתיפול
שוב. היא הרגישה בחילה והקיאה את כל מה שאכלה בבוקר. בוקר? אז
כבר לא בוקר? מה השעה בכלל? היום יום... ראשון? כן? כן. מאי,
ה... מה במאי? הרביעי, כן, הרביעי במאי, לתום יש טיול שנתי
היום והיא הייתה צריכה להסיע אותו לבית הספר. רגע, מי זה תום?

   היא עצמה את עיניה בריכוז ותמונה ריצדה למול עיניה. ילד
בלונדיני עם עיניים כחולות עמוקות וחיוך מבויש וחולמני. ילד
מתוק בן 12 שחי בעולם משל עצמו. תום, הבן שלה. יש לה בן. היא
פקחה את עיניה בבת אחת וקמה בזהירות על רגליים רועדות. האיש
נרתע ממנה וניגש אליה בהיסוס. היא הביטה ברכב שלו שחנה בצד -
הצבע על הפגוש הקדמי השתפשף והשמשה הקדמית נסדקה. היא חיפשה את
הרכב שלה, אך לא מצאה אותו ואז היא הבינה לפתע למה הוא נראה
מפוחד. הוא נכנס בה עם הרכב, הוא פחד שהיא תגרום לעצמה נזק
ותתבע אותו. זה הצחיק אותה, הדאגה המזויפת שלו כלפיה, כשכל מה
שבאמת אכפת לו זה דמי ביטוח ולכסות את התחת של עצמו. אם לא היה
כואב לה כל-כך היא הייתה וודאי מתפקעת מצחוק.

    היא עיסתה את הראש הדואב שלה וכשהביטה ביד שלה ראתה שהיא
מגואלת בנוזל אדום, סמיך ודביק. דם, היא כנראה פתחה את הראש -
אין פלא שהמחשבות שלה דמו לשקשוקה. טוב, אז מה היא יודעת על
עצמה?

   היא התחילה ללכת בלי כיוון ספציפי והתעלמה מהקריאות של
הנהג. היה לה משהו חשוב, משהו דחוף לעשות, את זה היא ידעה. אם
רק יכלה לזכור מה זה היה... זה היה קשור לתום, כן אליו. לתום
ול... עוד מישהו. לא, עוד מישהי. אולי הייתה לה גם בת? כן, איך
קוראים לה... שלי? לא, דנה? לא, נו זה עמד לה על קצה הלשון...
אנג'ל? כן, מה? למה שהיא תקרא לבת שלה משהו באנגלית, מה נגמרו
שהשמות הישראלים? אה, זה היה רעיון שלו. רגע, רעיון של מי?
אוף, זה מעצבן!

   גורדי השחקים של מרכז העיר התחלפו בבניינים צנועים יותר
ולאחר מכן בקוטג'ים ובנייני מגורים פרטיים. הנוף היה לה מוכר
והיה נדמה שלרגליים שלה היה זיכרון משל עצמם. מי זה הוא ומי
היא בכלל? היא שוב הרגישה בחילה, נעצרה בצד ונשענה על עמוד
חשמל. הבזק והיא ראתה אותם, את אנג'ל ותום הצעירים רצים אחד
אחרי השני ברחוב, צוחקים, מדלגים ומתחרים ביניהם מי יגע ביותר
עמודים עד שיגיעו הביתה. היא צעקה לעברם שייזהרו לא להיכנס
לכביש והוא נזף בה שתתן להם לשחק בשקט. שוב פעם ה"הוא" הזה...

   היא ראתה אותו לנגד עיניה - את העיניים הכהות השקועות
והזועפות שלו, את השפתיים הקמוצות שמתקמצנות בחיוכים, האף
הסולד, השיער המתולתל הפרוע והעור השזוף. הבטן שלה התכווצה
ופחד נהר בעורקיה כמו סם. הוא גרם לה לתגובה הפיזית הזאת. הוא
מסוכן, האיש הזה, כנראה בעלה.

   הבזק והיא היתה בבית. היא השכיבה את הילדים לישון ושמעה
אותו נכנס באמצע הלילה, שיכור כרגיל. היא יצאה מחדרם ונעלה
אותם בפנים, לטובתם. היא שמעה אותו מועד במדרגות ומקלל, ומיהרה
לחדר שינה שלהם. היא התכוונה להתחבא בארון, לפחות עד שיאבד את
ההכרה או שיירגע. היא רצה בשקט לכיוון החדר, אבל הוא היה מהיר
ממנה ותיקל אותה לרצפה באלימות.

"לאן נראה לך שאת הולכת, זונה?" הוא נשף לעברה והאוויר ביניהם
היה דחוס באלכוהול. היא עצמה את עיניה בחוזקה והכינה את עצמה
למכה שלא אחרה לבוא -

רועי!

   היא קפצה מהעמוד בבהלה, כאילו חשבה שהוא יתקיף אותה. ככה
קוראים לבעלה, רועי, והוא התגלמות הרשע. פחד לא רצוני חלחל
והרעיל את הלב והקיבה שלה, וגרם לה לרעידות בכל הגוף. הוא
מסוכן. מי יודע מה הוא מסוגל לעשות. הוא הכה אותה, הוא מסוגל
להכות גם אותם. פאק, מה אם הוא נמצא עכשיו לבם איתם? הוא יכול
להרוג אותם! היא הסתובבה סביב עצמה בפאניקה וחיפשה משהו או
מישהו שיעזור לה.

   הבתים האלה... הם נראו לה כל-כך מוכרים. זאת השכונה שלה -
שכונה חדשה, קטנה יחסית בפאתי העיר עם חצרות אחוריות מפוארות,
מגרשי כדורסל/ כדורגל וגני שעשועים. היא הייתה דוחפת את אנג'ל
בנדנדות, רודפת אחרי שניהם במורד המגלשות והם היו מכינים עוגות
בוץ למאפייה המשפחתית. היא נתנה לרגליים שלה להוביל אותה בבטחה
לכיוון שקיוותה שביתה נמצא.

  אז יש לה משפחה, בעל אלים ו-2 ילדים קטנים ותמימים. אבל איך
קוראים לה? מי היא בכלל? זה לא משנה עכשיו, יהיה לה זמן להבין
את הכל אחרי שתציל אותם ממנו. מה שחשוב עכשיו זה למצוא אותם
ולקחת אותם כמה שיותר רחוק משם.

   היא נעצרה בפתאומיות וחששה שהלכה לאיבוד. היא הסתובבה
והתחילה לחזור על עקבותיה כשזיהתה את המבנה - הרעפים האדומים,
הוילונות הסגולים, הדלת החומה, הגינה המטופחת והמחסן - זה היה
הבית שלה, הבית שלהם. היא ראתה את המכונית שלהם חונה בחנייה
והתכוונה להוציא אותם משם, ברגע שתמצא אותם. היא החישה את
צעדיה לעבר הבית וניסתה לפתוח את הדלת. הדלת הייתה נעולה ולא
היה עליה שום תיק או מפתחות. מעולה, פשוט מעולה. תירגעי, תנשמי
עמוק...

   יש מפתח רזרבי מתחת לאדנית בכניסה. היא הושיטה יד הססנית
ולפתה בחוזקה את המפתח. היא החדירה אותה בידיים רועדות למנעול
ופתחה את הדלת בחריקה חרישית. היא בלעה רוק והרגישה את דפיקות
הלב שלה בגרון. היא החלה לחפש בשקט בחדרים השונים,
המוכרים-זרים וקראה אליהם בלחישה, בהיסטריה הולכת וגוברת. הם
לא פה, הם לא פה, אלוהים אדירים, זה כבר מאוחר מדי, הוא עשה
להם משהו...

   הבזק, והיא נכנסה לחדר שלהם בשקט, מפחדת שתעיר אותו. הוא
הגזים הפעם, אבל ממש הגזים. לא רק שהוא הרביץ לה עד זוב דם, עד
שכמעט נחנקה מהדם של עצמה, לא, הוא גם... הם לא עשו לאף אחד
כלום, הילדים הקטנים והמתוקים שלה, איך מישהו יכול להרביץ להם
ככה? הם היו קורבנות חסרי ישע, מושפעים בקלות והם שילמו על כך
מחיר כבד.

"קומו," היא חייכה אליהם וליטפה אותם ברוך. "קומו מלאכים
שלי."

"מ-מה?" תום התעורר בבלבול ראשון והביט בה בעיניים אדומות,
נפוחות ומפוחדות.

"אנחנו הולכים לטיול קצר," היא אמרה ושמרה על חיוך רחב, למרות
שעיניה דמעו.

"אתם לא הולכים אתי לטיול השנתי," תום אמר בפליאה.

"לא, זה סוג של טיול משפחתי קצר, ואז אתה תלך לטיול השנתי
שלך," היא הבטיחה לו.

"גם אבא בא?" אנג'ל שאלה בשקט, הקול שלה רועד ועיניה מושפלות.

"לא הפעם, בפעם הבאה, טוב?" היא חנקה את הדמעות. היא צריכה
להיות חזקה בשבילם. אנג'ל ותום החליפו ביניהם מבט מלא משמעות.
היא הבינה טוב מאוד מה הם הרגישו, בלי שיגידו מילה. הם פחדו
ממנו.  

"אני מצטערת," היא פלטה וחיבקה אותם חזק, הדמעות שלה פורצות את
הסכר שבנתה בקפידה. היא לא הצליחה להגן עליהם ממנו ונכשלה בתור
אמא. היא נתנו לו לפגוע בהם. זה הכל באשמתה.

"זה בסדר, אמא," תום אמר באי נוחות וניסה להרגיע אותה, ללטף את
שערה. "נלך לטיול, טוב? בסדר? נעשה הכל, אנחנו נהיה ילדים
טובים אמא, מבטיחים, רק בבקשה אל... אל תבכי. תראי, זה אפילו
לא כואב כל-כך יותר, נכון אנג'י?" אנג'ל הנהנה במרץ, חיוך
מעודד ומזויף שיחק בשפתיה. הם התלבשו בזהירות וניסו לא לשפשף
את הסימנים הכחולים והפצעים הפתוחים שלהם. היא לקחה אותם יד
ביד ויצאה איתם מהדלת הקדמית-

"מה לעזאזל את עושה כאן?"

  היא נבהלה והסתובבה. רועי עמד שם מולה, נשען על סף הבית
וחוסם את היציאה שלה. המבט הרצחני בעיניו הקפיא את הדם שלה
והיא ידעה שזה הסוף שלה. היא התחילה לסגת לאחור וניסתה לחשוב
על דרך מילוט...

"שאלתי אותך שאלה, כלבה," הוא ירק לעברה בזמן שהתקדם והיא
הרגישה את המילים שלו דוקרות אותה בכל גופה.

"אני לוקחת אותם ממך," היא ענתה לו באומץ שלא הכירה שיש בה.

"מזל טוב, הצלחת, לקחת אותם ממני וממך," היא צחק בארסיות
והתקדם לעברה עוד צעד.

  למה הוא התכוון? אולי הוא עשה להם משהו? פגע בהם? החביא
אותם במקום שלא תמצא אותם לעולם, או גרוע יותר? "מה עשית להם?
איפה הם?" היא שאלה אותה בפחד.

"מה אני עשיתי להם? לא, לא, לא, את לא תאשימי אותי בטעויות
שלך, במה שאת עשית לילדים שלי."

"הם לא הילדים שלך, הם אף פעם לא היו!" הם צעקה לעברו והרגישה
את פניה מאדימים מכעס. ההאשמה שלו כאבה לה יותר ממה שרצתה
להודות, זאת באמת הייתה אשמתה. היא הייתה צריכה לקחת אותם משם
לפני שנים, לפני שהמצב נהיה כל-כך גרוע, לפני שהיה מאוחר
מדי... לא, זה עדיין לא מאוחר מדי, היא תציל אותם. "תגיד לי
איפה הם עכשיו, או שאני קוראת למשטרה. אני לוקחת אותם אתי
עכשיו ומצילה אותם ממך."

"את מצילה אותם? ממני?" הוא צחק צחוק מלגלג ולקח לו כמה שניות
להתעשת על עצמו. "איך בדיוק את מתכננת להציל אותם, אם הם כבר
מתים?"

לא!!! המוח והלב שלה זעקו בבת אחת וסירבו להאמין. "אתה משקר,"
היא גמגמה, הגרון שלה התייבש פתאום והרגליים שלה רעדו.

"אה, כן? לכי תראי בעצמך, הם במכונית, איפה שהשארת אותם." הוא
החווה עם ראשו לכיוון הדלת וזז מעט הצידה. היא חלפה על פניו
במרוצה, יצאה מהבית והמשיכה לכיוון המכונית. היא שמה לב המנוע
היה עדיין חם, למרות שהמכונית כבר לא התניעה. המפתח היה בדלת
הנהג, אך הדלתות לא היו נעולות. היא הביטה מהחלון אל המושבים
האחוריים וראתה אותם, ישנים כמו זוג מלאכים. היא פתחה את הדלת
וריח חריף גרם לה להשתעל ולעיניים שלה להתערפל. היא החזיקה את
הנשימה שלה ונכנסה פנימה. היא חיפשה סימני חיים, אבל הם לא
נשמו ולא היה להם דופק. הם מתים, הוא... הוא הרג אותם והריח
הזה... גז!

"איך יכולת לעשות את זה?" רועי שאל בכעס שקט, כמו אבא ששואל את
בנו מדוע צייר על הרהיטים עם טושים, כעס זהיר כזה, שמנסה לא
להתפרץ החוצה.

"רוצח!" היא צרחה וקפצה עליו באגרופים מורמים. הוא דחף אותה
מעליו, הפיל אותה לרצפה וצחק בעצב.

"את פסיכית על כל הראש, אה? אני לא עשיתי להם כלום, לא נגעתי
בהם בחיים שלי. את זאתי שדפקה להם מכות רצח, את הכנסת אותם
לאוטו, את חיברת את האגזוז לחלון הקדמי והרגת לי את התינוקות!"
הוא סטר לה על הלחי והעיף אותה אחורה.

"שקרן!" היא צעקה בטירוף. היא קמה לרגליים והתחילה לזרוק לעברו
חפצים שאספה מסביב. הוא התכופף בזמן והכדורסל ורכב הצעצוע טסו
מעל הראש שלו. היא הרימה את מחבט הבייסבול של תום, חבטו בו
בראש והפילה אותו לרצפה. היא המשיכה להרביץ לו ולצעוק עד שהוא
הפך לגוש בשר מדמם. היא נתנה למחבט להישמט מידיה והרגישה כאב
עמום בראשה. הבזק, היא ישבה איתם במכונית ועמדה להתניע, אך
היססה.

"אתם יודעים שאמא מצטערת, נכון?" היא שאלה בצער, מביטה בהם דרך
המראה.

"אנחנו יודעים, אמא," תום לחש ולא העיז להרים את מבטו  ולהסתכל
לה בעיניים.

"לא הייתם צריכים לדבר ככה," הידיים שלה לפתו והרפו מההגה.
"אתם יודעים שאני שונאת - לא הייתם צריכים לקלל."

"לא התכוונו, אנחנו מצטערים," אנג'ל הגיבה בדריכות, כאילו שאם
תגיד מילה שלא במקום היא תכה אותם שוב. לא שהיא הייתה עושה דבר
כזה אי פעם, זה היה מקרה חד פעמי. היא לא מפלצת, לא כמוהו.

"אנחנו ניסע לטיול קצר, ננשום קצת אוויר צח, נירגע קצת והכל
יחזור להיות כמו שהיה, יותר טוב ממה שהיה, אתם תראו," היא
ניסתה לשכנע אותם ואת עצמה. תום הרים את עיניו בפעם הראשונה
וכשעיניהם הצטלבו במראה, הלב שלה החסיר פעימה.

  זה לא היה תום, לא התום שלה. העיניים שלו היו קשות,
מאשימות, השפתיים הפתוחות היו קמוצות כמו... כמו... כמו
השפתיים שלו. לא! היא לא הייתה מוכנה להאמין בזה, אך זאת הייתה
עובדה. הוא כבר לא היה התינוק התמים שלה, הוא כבר לא היה המלאך
שלה. הוא קילל, שבר דברים, התרגז משטויות, התעצל ודמה כל יום
יותר ויותר לאבא שלו. לא... הלב שלה נשבר ודמעות קפצו לעיניה.
הוא כבר לא היה הילד שלה, ואנג'ל...

  אנג'ל הרימה את מבטה, כאילו שקראו את המחשבות שלה. עיניה
הכהות דמו יותר מדי לעיניים שלו ועכשיו הם חוררו בה חור משנאה.
היא נשבעה שרוע אינטליגנטי מסתתר מאחורי החזות התמימה הזאת, לא
יכול להיות שזה המבט היודע של ילדה בת שמונה, לא, היא הייתה
השטן, גרסה צעירה יותר שלו. כמה זמן יקח עד ששניהם יתחילו
להתנהג כמוהו? עד שהאלימות שבעבעה בהם מתחת לפני השטח תתפרץ?
היא הביטה בילדים הזרים האלה במבט מפוכח והבינה שהם כנראה אף
פעם לא היו באמת שלה, לא ממש...

  היא התניעה את המכונית ומחשבה נוראית אך צלולה השתלטה על
מוחה. היא תציל אותם, היא תציל אותם מהעתיד שלהם, שלא ייגמרו
כמו רועי. הארס הזה שהתפשט בהם לקח אותם ממנה, הם כבר לא
יחזרו. היא חייכה אליהם בעצבנות ואמרה ששכחה משהו בבית. היא
השאירה את המנוע דולק וסגרה אחריה את דלת הנהג. היא לקחה צינור
השקיה וחיברה אותו לאגזוז והחדירה לחלון הקדמי, מבלי שישימו לב
או יראו אותה. היא נעלה אותם בפנים, לטובתם ורצה משם, רצה מהם,
צעקות הבהלה והאימה שלהם רודפים אחריה. היא המשיכה לרוץ בלי
שום כיוון ברור והגיעה למרכז העיר...

   היא עשתה את זה. היא הרגה אותם. אלוהים ישמור! היא רצחה את
התינוקות שלה! לא, זה רק חלום רע, היא תכף תתעורר ותגלה שזה
היה רק סיוט ושהכל רק בראש שלה. היא הביטה בהם דרך מסך הדמעות
שלה ולבה נכמר. היא הדליקה את המנוע ונכנסה לשבת במושב האחורי,
קרוב לילדים שלה. היא סגרה אחריה את הדלת והתחילה מיד להשתעל
ולבכות. היא אימצה אותם ללבה וחיבקה אותם חזק, בזמן שעיניה
התחילו להיעצם מעצמן. היא הייתה כל-כך עייפה, עבר עליהם יום
קשה. היא רק צריכה קצת לישון, בבוקר היא תתעורר והם ימצאו דרך
לסדר את הכל, כמו משפחה. היא נשכבה איתם על המושב האחורי
וחייכה לעצמה. הרגשת שלווה עטפה אותה כמו שמיכת ילדות ישנה
ואהובה והיא הניחה לעצמה להיסחף לתוך החשיכה, מחוזקת במחשבה
שהיא לא שם לבד ושהם מחכים לה בזרועות פתוחות.