"בחיים לא ראיתי דבר כזה" אני שומע את קולו של הפאראמדיק מתוך
ענני הערפל החושי שמקיף אותי "איזה מטורפים יש בעולם" הוא דוחף
את האלונקה ודלתות האמבולנס נטרקות. סביבי יער של מכשירים
וצינורות, הסירנה מהמהמת מפעם לפעם וכל עצירה מכאיבה כמו סכין
קצבים שננעצת בבשר. העיקר שאורנה לידי. אורנה המתוקה שלי, אל
תדאגי, אני איתך.

"סע כבר, אידיוט" מקלל נהג האמבולנס, וים של רעשים מגולגלים
אחד בתוך השני מסתובבים סביבי כמערבולת. שוב הערפל הזה. אני
מרגיש מסומם, לרגעים אני כאן לרגעים לא. בתוך בליל הקולות,
נשמע קולה של אורנה ועימו עולה דמותה כפי שראיתי אותה לראשונה,
יושבת על הברזלים, שיערה חום בהיר וארוך, ועיני האיילה החומות
שלה, בורקות.
אני מתקרב אליה ושואל אותה "הי, אולי את יודעת איפה אפשר לקנות
סיגריות בסביבה?" והיא עונה לי "בוא, אראה לך" וקופצת מהברזלים
בקלילות של רקדנית בלט. בשעה שהיא מתחילה ללכת מסמנת לי בידה
לבוא, אני מדמיין אותה על קצות אצבעות בחצאית שיפון לבנה.
בלרינה כזאת. אני הולך בעקבותיה מעט מאחוריה, תחושה אוורירית
כזו לוחשת לי שמצאתי חן בעיניה. אני בוחן אותה, את הגוף הכמעט
נשי העטוף בג'ינס וחולצת טי, את ההליכה הנערית והשיער בגוונים
של דבש, ואז אני מחליט פתאום - הנערה הזאת תהיה שלי.

"בקצה הרחוב, מעברו השני של הכביש. אתה רואה?" היא אומרת,
ומצביעה לעבר המקום. "מוכרחה לחזור, החברה שלי מחכה" היא
מחייכת אליי. יפה, אני חושב. למרות האף הרחב והשיניים שאינן
ישרות. יש בה משהו תמים. נקי כזה. היא מזכירה לי שדה שיבולים
אחרי גשם ואני רוצה להגיד עוד מילה, לגשש, להגיע, אבל גב
הבלרינה כבר מופנה אליי והיא צועדת נמרצת, כמעט מדלגת, מתרחקת
ממני.
אני נבהל מהאפשרות שלעולם לא אראה אותה יותר, ולכן אני שולף את
המילה הראשונה שעולה בדעתי אולי אצליח להקפיא את הרגע לעוד כמה
שניות.
"איילה" אני קורא אליה. היא מסובבת את ראשה. שוב העיניים היפות
האלה, הפעם הן מעוררות בי צמרמורת קלה.
"אורנה" היא מתקנת אותי "אורנה בשבילך".
"את גרה כאן?" אני מעיז ושואל "כן, בסביבה" היא עונה ומתרחקת
בצעדים של מישהי שזכתה זה עתה במקום ראשון בתחרות ריקודים.

למחרת בצהריים אני נוסע לנקודת המפגש. משהו בפנים אומר לי שהיא
תחכה לי שם עם הברזלים באותה השעה. אני מגיע למקום רק בשביל
למצוא אותו שומם כמו שדה תעופה נטוש. אני מסתובב במקום, הולך
וחוזר, משחזר שוב ושוב את המילים שהחלפנו, נזכר במבטים ובזרם
שיכולתי להישבע שעבר בינינו, אבל הרקדנית בעלת עיניי האיילה לא
מגיעה.
הזדמנות של שעה וחצי אני נותן לה, ולבסוף מתייאש, חוזר הביתה
מרגיש מרומה ונבגד. הכעס ממלא אותי, מתגבר משעה לשעה. לפני
שאני נרדם אני מחליט לחזור לשם גם למחרת. אני לא מוותר כל כך
מהר. מתישהו היא תעבור בסביבה.

השעות מהבוקר עוברות בעצלתיים. סביב השעה ארבע אני מגיע למקום.
כבר מהאוטובוס, עוד לפני שאני יורד בתחנה, אני רואה אותה יושבת
על הברזלים עם החברה שלה. היא נראית אפילו יפה יותר ממה
שזכרתי. בשעה שאני מתקרב אל המקום, היא מזהה אותי ומחייכת.
"הייתי פה אתמול. לא היית" אני אומר מרגיש עליה בעלות כאילו
אנחנו יוצאים כבר כמה שבועות.
"בימי שלישי יש לי חוג מחול" היא אומרת, ואני מרוצה מהתשובה,
מתיישב לידה על הברזלים ומתחיל לדבר איתה.

"תקראו מהר לד"ר נלסון יש לנו פה מקרה מיוחד" צועק הפראמדיק.
האלונקה מוסעת במהירות חולפת על פני מיטות ואנשים בחדר המיון.
הד"ר מגיע "חשבתי שראיתי כבר הכל" הוא ממלמל ואז צועק "תקראו
לד"ר צוקר ולד"ר ענתבי יש לנו כאן חדר ניתוח דחוף".

בדרך לחדר הניתוח עולים זיכרונות מהחודשים הראשונים שלנו יחד.
אורנה הולידה בשבילי אהבה מהסוג שלא הכרתי לפני כן. אהבה של
שיתוף מוחלט, לא היה סוד אחד ששמרנו אחד מהשני. שעות ארוכות
בילינו יחד, בים, במסעדות, הלכנו לסרטים. המשכורת מחברת
השליחויות בה עבדתי הספיקה לממן את הוצאות הבילויים שלנו, ואני
הרגשתי גאה כמו מנהל של חברה משגשגת.
אורנה פרחה. זכיתי להיות האהבה הראשונה שלה. קיבלתי אותה נקיה
וחדשה, ולימדתי אותה כל מה שאני יודע. כמעט. בתולים עד החתונה,
היא אמרה, ואני שמחתי בחלקי, טהורה אקבל אותה, כמו שאני אוהב.
אולי זו היתה הסיבה לכך שהחלטנו להתחתן כל כך מוקדם. כולם
הופתעו. אתם בטוחים? אתם עוד כל כך צעירים. אבל שנינו ידענו
שנועדנו להיות יחד. ככה זה כשאתה מוצא את המנוע שלך. לא היה
לנו צורך בעולם שמסביב, כמו פאזל שני חלקים.

"חדר ניתוח מוכן" אני שומע קול גברי עם מבטא כבד קורא, והמיטה
מוסעת, עוברת בין דלתות המחכות בדלתות פתוחות, ואורות הניאון
החזקים מסנוורים אותי ברגעים שההכרה שלי לא מעורפלת. שוב
הכאבים החותכים בכל פעם שהמיטה מתנועעת יותר מדי לצדדים או
קופצת על מהמורות זעירות במסדרונות בית החולים. שלוש אחיות
נכנסות לחדר, הפנים שלהן מכוסות במסכות ירוקות. אני פוקח את
העיניים ומבטי נתקל במבטה של אחת מהן. היא מסתכלת בי בזעזוע
"בחיים שלי לא ראיתי כזה דבר" היא אומרת לחברתה. הכי חשוב
שאנחנו יחד אני אומר לעצמי, מרגיע את עצמי.

אחרי החתונה היו לנו חודשיים של קסם. בילינו יחד כמעט את כל
שעות היממה. הדירה ששכרנו הפכה לבית. הלבשנו אותה ברהיטים
ותמונות, ואורנה בישלה לנו ארוחות גורמה. מתבשיל לתבשיל היא
השתבחה. אהבתי אותה ואת הניסיונות שלה להרשים אותי. התבצרנו
בתוך האהבה שלנו ימים ארוכים. אז גם התחלנו לדבר על ילדים. ילד
מאורנה יהיה פסגת המסע המשותף שלנו - תקיעת הדגל הסופית
המצהירה קבל עם ועדה - אנחנו כאן. ביחד.
בוקר אחד אורנה אמרה שאם אנחנו רוצים להיות משפחה אמיתית כדאי
שגם היא תתחיל לעבוד. הילד יצטרך בגדים, ונעליים וחוגים ומה
לא. זה ננעץ בי כמו קוץ ענקי ישר לתוך הנשמה. אני לא מסוגל
לפרנס? זה מה שהיא חושבת עליי? אחר כך חשבתי עליה מבלה באיזה
משרד או עובדת בחנות אליה נכנסים אנשים זרים. לא אהבתי את
הרעיון הזה. אני צריך לחשוב על העניין, אמרתי ומאותו רגע לא
הפסקתי לחשוב על זה מהבוקר עד הערב. אפילו חלמתי עליה פוגשת כל
מיני גברים שרוצים לקחת ממנה דברים, מה הם רצו לקחת אני לא
זוכר. זה היה די מזמן אבל אני עדיין כועס עליה. היתה בינינו
אידיליה, למה היתה צריכה לקלקל אותה?

למחרת האמרה המטופשת שלה בדבר היציאה לעבודה, שמעתי אותה מנהלת
שיחה עם אחת החברות שלה בטלפון.
"לא יודעת, נראה שהוא כועס" אמרה בשעה שהאזנתי מעבר לדלת.
כשנכנסתי לחדר, היא הסמיקה, אמרה שהיא צריכה לסיים וניתקה את
השיחה. שאלתי אותה עם מי היא דיברה ועל מה, והיא ענתה "דיברתי
עם ריקי, על הלימודים שלה, סתם שיחת חברות". זאת היתה הפעם
הראשונה ששמעתי אותה משקרת לי.
שקר אחד משמעו הרבה שקרים, אני יודע את זה. אני לא טיפש. אבא
שלי לימד אותי את זה. כל פעם שהוא תפס את אמא משקרת היינו
צריכים להחזיק את האצבעות משולבות כדי שהוא לא יהרוג אותה.
בניגוד לבן זונה הזה, אני לעולם לא אכה את אורנה. היא עדינה
ושברירית ואני אוהב אותה יותר מאשר את החיים שלי, אבל גם לא
אוכל לסבול אותה משקרת. בגלל שאי אפשר לסמוך על שקרנים, לא
נותרה לי ברירה אלא לעקוב אחריה, אחרי הטלפונים, אחרי היציאות
מהבית.

"ד"ר ענתבי עדיין לא כאן?" שאלה אחת האחיות  "מתי הוא אמור
להגיע? הכל כבר מוכן פה על השולחן מחכה לו"
"הוא בדרך" אמר מישהו בקצה השני של החדר "זה יהיה ארוך הדבר
הזה, איזה רעיונות יש לאנשים בראש. לאן הגענו."

אורנה המשיכה לסבך את העניינים. פתאום שמעתי אותה מנהלת שיחות
טלפון עם אנשים שאני לא מכיר. גם המעקבים אחריה ברחובות חשפו
שקרים מכוערים. עליתי על כל השקרים הקטנים שלה אחד אחרי השני.
כמה פעמים ראיתי אותה הולכת למרכז העיר למרות שאמרה לי בפירוש
שהיא הולכת לסופר. מה יש לה לחפש במרכז בלעדיי? את כל הנעליים
והבגדים והקוסמטיקה אנחנו קונים יחד. תמיד היתה זקוקה לדעתי
בנוגע למה חושפני מדי או צעקני מדי, או מה נראה טוב או לא טוב
בעיניי. פתאום דעתי לא חשובה לה? אני לא מבין אותה. הייתי נכון
להתייצב מתי שרצתה וללוות אותה. מתי תבין שבחורה תמימה כמוה לא
צריכה להסתובב לבד? בכל מקום יש אנשים רעים ומסוכנים.
אבל אורנה לא הסתפקה בליווי שלי, היא רצתה "עצמאות". המילה
הזאת עצבנה אותי כל פעם מחדש. הייתי מרגיש בכל פעם את הוריד
ההוא בצוואר דופק בקצב הלב כשהיא אמרה את זה. גם הפנים שלי היו
מתחממות ומתחילות להזיע.
איך אפשר להיות יותר עצמאית ממה שהיא? את כל ההחלטות בבית היא
עושה בעצמה, הדבר היחיד שביקשתי ממנה היה להתלוות אליה בזמן
שהיא מסתובבת בחוץ. וגם זה מתוך רצון להגן עליה.
לא מצא חן בעיניי שהיא הולכת בלעדיי ועוד יותר לא מצא חן
בעיניי שהיא מסתירה ממני. הייתי מוכרח לשים לזה סוף. אורנה היא
סם החיים שלי ואני מוכרח להחזיר את האהבה הגדולה שלנו.

בשבועות האחרונים הרגשתי שהיא חומקת לי מבין האצבעות. פעם אחת
ראיתי אותה משוחחת עם מוכר בחנות הלבשה. החיוכים שלה בזמן
השיחה איתו לא השאירו מקום לספק. משהו קרה שם. בערב כשחזרה
הביתה צעקתי עליה שראיתי הכל ושאני מקווה שהיא לא מתכוונת
להתקרב לחנות הזאת יותר כי אז אני לא אהיה אחראי למעשיי.
אני חושב שהיא הבינה את הרמז.

לפני יומיים עקבתי אחריה כשהלכה לדואר. מבעד לקיר הזכוכית
ראיתי מישהו בתור מתחיל לשוחח איתה, נוגע כאילו כבדרך אגב ביד
שלה. באותו הרגע הגעתי למסקנה שאי אפשר להשאיר אותה לבד. חשבתי
על העניין רבות, עד שהגעתי לפתרון.

אני שומע את ההכנות האחרונות לניתוח בחדר מסביבי ומשחזר את
הלילה שהיה. אני חושב שעשיתי הכל ביעילות מרבית והתוצאה טובה.
התגובות של הצוות הרפואי מחזקות את ההרגשה שלי.

התוכנית שנרקמה היתה כזאת. בערב שלפני קניתי את כל מה שהייתי
צריך, מברשת ואלף יחידות. עלה ביוקר, אבל שום דבר לא יקר יותר
מאשר האהבה שלנו.
ידעתי שצריך לארגן את הכל מהר מהר, לפני שתתעורר. אורנה ישנה
חזק מאוד בשעות שלפני שהשחר עולה, ככה שזה היה הזמן האידיאלי.
כיוונתי את השעון המעורר לשעה שלוש וחצי. קמתי, התפשטתי,
והורדתי את הבגדים שלה. בשלב כלשהו היא נראתה כאילו עומדת
להתעורר, כנראה חשבה שאני רוצה לשכב איתה, אבל מיד נרדמה חזרה,
נשמתי לרווחה והמשכתי.
מילאתי את הדלי במהירות מרבית, גוזר את השפופרות ומרוקן אותן
פנימה. המברשת היתה מוכנה כך שתהיה זמינה במהירות.
בשעה רבע לארבע נכנסתי למיטה, ונשכבתי לידה. במהירות גדולה
מרחתי את ה"דבק שלוש שניות" על כל הגוף שלי. הריח החריף כמעט
גרם לי להתעלף אבל הסטתי את הראש והצלחתי להישאר ממוקד. נצמדתי
אליה בחוזקה, אוחז בה וסופר בלב עשרים ואחת, עשרים ושתיים,
עשרים ושלוש... אורנה התעוררה והתחילה לנסות לזוז. אמרתי לה
שתישאר צמודה אליי וככה לא יכאב לה. המשכתי לספור לפחות דקה
שלמה כדי להיות בטוח שהכל מודבק כהלכה.

אורנה התחילה לבכות ושאלה אותי אם החלטתי להרוג אותה. אמרתי לה
שמה פתאום. רק דאגתי לזה שאנחנו נישאר יחד צמוד צמוד, לנצח.
היא המשיכה לבכות בשקט. אני חושב שהתזוזות של הבכי החזק הכאיבו
לה מדי.
סוף סוף הייתי רגוע. ככה, צמוד צמוד, זה הכי בריא לנו.
שכבנו ככה כמה שעות. ניסיתי לדבר איתה אבל אורנה לא ענתה לי.
כשנדמה היה לי שהיא מתחילה לאבד את ההכרה החלטתי להתקשר למד"א
שיבואו, אחרי הכל אני צריך אותה חיה ונושמת לידי.

אני שומע את ההכנות האחרונות בחדר הניתוח, המסכה מונחת לי על
הפנים, ההכרה מתחילה להתערפל ושניה לפני שאני נרדם אני שומע
"טוב, מתחילים. נרדים אותם. נתחיל לנתח אותה קודם, מקסימום
נפסיד אותו".