עלה נשר ממשב סתיו אחרון ונפל על כתפי, כשהפנתי את ראשי בשביל
לנשוף בו הרחק, לא ראיתי אותך, וכך, הספסל שעליו ישבתי, מיותם
ממך, נראה פתאום כל כך עצוב. מספר דקות לאחר מכן, מצאתי את
עצמי הולך לאורך שדרות בן גוריון, מדלג מעל לבבות אדומים
דהויים שגרמו לי רק לחשוב על השבוע שעבר.
השעון המעורר צלצל, ידעתי שאם לא אקום ואדחוף את ראשי למימייה
הקרים והמזוהמים של תל אביב, אין מצב שאגיע לעבודה בזמן.
העבודה במערכת העיתון הייתה סיזיפית מתמיד, העורך הבטיח לי שאם
אמשיך להיות סרקאסטי בפינה שלי, הוא יוסיף או יקצץ לי עשר
שורות. חתיכת מניאק מתחכם, איך זה קורה שפינה שמתגלגלת באופן
יומיומי במשך קרוב לשנה, מקבלת כל יום את אותן שאלות, לפעמים
בשינוי ניסוח, ולפעמים גם באותו נוסח משעמם. כמה פעמים אפשר
לשלוח מכתב חוזר לאישה מתוסכלת ששואלת את שאלת מיליון הדולר
ולהפנות אותה לפינה הראשונה. אני זוכר את הפינה הראשונה, זה
היה בגליון 2004.126. הייתי כל כך אופטימי, איך זה שפתאום
אלפיים וחמש נראית כל כך אפרורית, ואי שם במיטה, מתכרבל לו
כדור שאני מוצא את עצמי בכל רגע ורגע, רק שואף לחזור ולחבק.