עברו חודשיים וחצי.
הייתי אדישה לכל העניין הזה, אדישה ממש, אבל עכשיו בזמן האחרון
הרגשות התחילו לעלות מחדש, הזכרונות מציפים אותי פתאום ואני
נזכרת, נזכרת כמה שהרגשתי טוב לצידך, כמה שאהבתי להסתכל עלייך,
לצחוק מהבדיחות שלך וסתם, סתם לשבת לחבק אותך ולשתוק.

אתמול הייתי בתל אביב.
כשנסעתי באוטו חלפנו על פני כל המקומות שהיינו בהם בלילה ההוא,
לילה הזוי בדרום תל אביב, את זוכרת? אני לא יכולה לשכוח.
עברתי ליד התחנה המרכזית ונזכרתי בך, עברתי באלנבי ונזכרתי בך,
עברתי בגן ההוא שישבנו ב-5 בבוקר ונזכרתי בך, עברתי ליד הפאב
ההוא ונזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו.

עברו חודשיים וחצי ורק עכשיו זה חוזר, מציף, מכאיב וסוחף.

עלייך לא כתבתי בכלל. פעם אחת לפני שהכל נגמר.
באיזשהי דרך חסמת אותי, חסמת אותי לרגשות של עצמי.
הצלחת לשים בי איזשהו מעצור שפשוט לא נתן להכל לצאת החוצה,
ועכשיו שאת שולחת לי הודעה אני מרגישה צביטה בלב, כשאני נזכרת
בך אני משתתקת לרגע, כשאני שומעת שיר שלך או רואה תמונה שלך
אני מפסיקה לחייך, וכשאני שומעת את השם שלך...


אני לא יכולה להתנתק ממך, לא יכולה לשים את הכל מאחורי, לא
מסוגלת להמשיך הלאה.
מה שהיה בינינו היה כל כך מלא משמעות בשבילי, כל כך טוב... כל
כך, מושלם.

זו אולי המציאות הקטנה שיצרתי בראש שלי, אלו אולי הציפיות
שפיתחתי, או שאלו תקוות השווא שעדיין קיימות אי שם בתת מודע.

את הזהרת אותי ואני לא הקשבתי, הזהרת ואני נפגעתי, הייתי
עיוורת מולך.
כל כך רוצה לעצור לרגע, להפסיק להרגיש את כל הבלאגן הזה לכמה
דקות לפחות, רוצה ולא יכולה.


תזכרי אותי, כי אני יודעת שאותך אני בחיים לא אשכח.