"סבתא בבית חולים", שלוש מילים שמסכמות את הכל בעצם, מועברות
במשפט אחד, בנשימה אחת. זהו, זה הסוף, סבתא בבית חולים.
זה משונה לראות בבית חולים אדם קרוב, לא זז, עיניים סגורות,
אשר מחוברות אליו כל כך הרבה מכונות שונות. אתה לא יכול להילחם
בזכרונות, הם באים ואתה נסחף איתם, בוהה באדם החסר תנועה מולך.
כל תנועה, התחלת תנועה, הנה הרגל זזה מעט, הפנים נעו שמאלה
מעודדת לשניה, לשניה אתה חושב, הנה העינים יפתחו, ואני אוכל
לדבר עם סבתא. להגיד שבאתי לבקר, להיפרד, להגיד שלום. אתה מחפש
רק חיוך, חיוך מסבתא ויהיה לך הרבה יותר טוב. תנועה קלה של
השפתיים.
האחות באה ומבקשת שאחזיק את מכשיר האינהלציה, היא לא רוצה
להרים לסבתא את הראש, הסכמתי, זה או אני או אמא, ואמא מפורקת
כבר יומיים. החזקתי ובהיתי בה, זה הסוף, זה ידוע וזו התמונה
שתיחקק בראשי. לא חיוך, לא שלום רק מכשיר אינהלציה וסבתא עם
עיניים סגורות.