הכינורות בכו את מוזיקתם הצורמת, בעוד מבטי מרפרף בכיוון נגני
הטרומבון. ראשי, המלא במחשבות שטחיות כל כך לעומת המלודיה
הממלאת את האולם, נחת באיטיות על כתפך, ועיניי שצבען סגול שלא
בדרך טבע החלו להיעצם.
תמיד ידעתי להעריך מוזיקה, או לפחות ככה טענת, אמרת שהיא מחייה
אותי, מעשירה אותי, אבל ברגעים שכאלה - שאני מרגישה את כתפך
תחתי רוטטת מבכי מרוגש - אני חושבת שאתה הוא זה שחי את
המוזיקה.

בזמן האחרון אני לא מצליחה לשלוט בזה, אני מרגישה עייפה כל
הזמן, והכאבים מגיעים אלי לעיתים תכופות יותר.
כשאני פוקחת את עיני באיטיות ורואה את הדמעות זולגות בפסים
ארוכים לאורך פניך אני מרגישה את העובר הקטן מתפתח בתוך בטני.
אתה לא יודע על זה עדיין, ואולי לעולם גם לא תדע, אבל אני לא
מסוגלת לחשוב על זה ברגע כזה, כשאוזני קולטות את הצליל הדק
שהפיקו החלילנים, ואת מוזיקת הצ'לו שנוספה למנגינה.

אתה מסתכל עלי בחיוך מלא תקווה ואושר, וממלמל משהו על העתיד
המשותף שלנו. אני מתחילה לבכות ביודעי שזה אחד הרגעים האחרונים
שנבלה ביחד, ואתה מלטף אותי, מנסה להרגיע, ואומר לי שזה רק
הכינור וזה ייגמר עוד מעט.
מבטי מרפרף על טבעת היהלום החדשה שהבאת לי הערב. אני לא יודעת
למה הסכמתי לקבל אותה בעודי יודעת שבעתיד אנחנו לא נהיה ביחד.
בכיי מתגבר ואתה נראה מבוהל.

בינתיים, המנצח מרים את ידיו גבוה והמוזיקה נהיית רועמת יותר
ויותר.
אני לא מסוגלת להישאר כאן יותר, אני קמה ויוצאת בריצה מהאולם.
הבכי שלי ממשיך להתגבר, ואני נזכרת בכל הרגעים הטובים שהיו לנו
- הפיקניק ההוא ליד הנהר, החופשה ההיא במדריד, כל אותם
הקונצרטים שהלכנו אליהם ביחד.

אני רואה אותך מתקרב אלי מזווית עיני ומתחילה לרוץ בכל כוחי
מהאולם.
לבסוף, כשאני נעצרת, אני רואה שהגעתי מבלי לשים לב לבית המלון
שאנחנו שוהים בו.
כשאני נכנסת לחדר אני יכולה להרגיש עוד התקף מתחיל, אחד חזק,
לא היה לי כזה בעבר. אני מתיישבת על המיטה בכבדות בעוד גלים של
כאב עוברים בגופי.
אני מרגישה את עצמי שוקעת אחורה, ולאט לאט עיני נעצמות.

כשאני מתעוררת, בסופו של דבר, אני רואה אור חזק חודר מהחלון,
ואני מבינה שכבר בוקר. אני רואה שאתה שוכב לידי, עדיין לובש את
החליפה מאתמול, על פנייך הבעה שלווה שמופיעה רק על פנים של
מישהו הישן שינה עמוקה.

אני לא יודעת למה לא סיפרתי לך. הרופא אמר לי שנשארו לי
חודשיים, אבל לא יכולתי להגיד לך את זה. אתה אוהב אותי כל כך,
אתה לא תצליח לחיות בלעדיי, אמרת לי בעבר.

גלי כאב מתחילים לי שוב, חזקים אפילו יותר מאתמול, ופתאום אני
כבר לא מצליחה לנשום.
הרופא אמר לי שזה עלול לקרות לקראת הסוף, ואיכשהו אני מוצאת
בעצמי את הכוח להרים יד ולהנחית אותה עליך.
אני מאבדת את ההכרה.

אני מתעוררת בחדר מלא מיטות, ואני רואה אותך עומד מול החלון
ומביט החוצה.
שובלי הדמעות שרצות על פניך לא דומות בכלל לאלו שרצו על פניך
אתמול, ואני מרגישה כאילו אני נשברת מבפנים.
אני מביטה בך כמה דקות ואז אתה מסתובב, ורואה שאני ערה.
הכאבים מתחילים לי שוב, ולפני שאני יכולה להגיד משהו אני מאבדת
את ההכרה.

אני שומעת מלמולים ומנסה לפקוח את עיני, אבל כאבים מפלחים את
גופי כמו חצים, אז אני מחליטה רק להקשיב.
אני שומעת את הרופא אומר לך שזה עניין של שעות, אולי כמה ימים,
ואתה פורץ בבכי קורע לב. אני לא מסוגלת לסבול את זה, זה גרוע
יותר מהכאבים.

בסופו של דבר הרופא יוצא מהחדר, ואתה מתיישב לידי.
אני מחייכת קלות, עדיין עם עיניים עצומות, ואתה שואל אותי למה
לא סיפרתי לך.
אני לא מצליחה להביא את עצמי לענות, ואחרי כמה דקות אני מתחילה
לשמוע מוזיקה. אתה אומר לי שאם אני צריכה למות, וכאן קולך
מתחיל להישבר, אני צריכה לסיים את החיים שלי בצורה אצילית,
בדרך שאני אוהבת.

המוזיקה נשארת בחדר שעות על גבי שעות, ואתה נשאר איתה, אוחז
בידי.
כשאני מרגישה שמגיע הסוף, אני מנסה למלמל לך שאני מצטערת, אבל
קולי גווע וכל מה שנשאר הוא מוזיקת הכינורות הצורמת.