לליאור, יקירי הכמל.
אתה אוחז איבר בידיים מוכתמות
וסוגר אותו בין רגליך כמו
תחת מנעול ובריח
רק ערווה מתגרה מציגה
את שאיננו.
ואני רק
שלשלאות וסימן שאלה
כבולה לדפוסים שנקבעו על ידינו
בהסכם שלא במילים. יש רגעים בהם
אני באמת נכלמת. צר לי לדבר
מבוגרית. לשתוק אותך
הוא עוד קיים שם, בין כתלי הבטון, הכוך ההוא, ששודרג למקום
חניית האגזוזים. נישת אופנועי המתעמלים (שלבשו טייץ קצרצר שחשף
טפחיים שהצטיירו כפתאטיים לבנות 16 שקפצו בחבלים) שאימצנו.
הכוך שידע חצאית דלמטית שהופשלה, בשלב בו לירכיים לא הייתה
משמעות שאינה עוף, כשלאצבעות לא הייתה תועלת מלבד גישושים בין
מתג למפסק בחשיכה. הבלורית הזהובה שלך קרנה חג, בפורים ההוא,
טקסים והירארכיה סכמטית להמונים. השעשוע שהחל בילד שאהב להביט
בירח, רכב על אופניו לעבר מסילות רכבת וספר תרנגולות משוגעות
איננו מרפה ממנה, שהפשילה, והזילה, והרטיבה, והגדירה מחדש
לחות.היא שצעקה מודעות עד שרחובות תל אביב הסואנים אטמו
אוזניים, והרעידו בדממה הצורמת חדות שלטי חוצות, כשנורות
הניאון נסדקו.
הירח הוא פיסה של ליחה משומרת עשירת פורמלין. יש ילדה תורנית
שבורחת בשעורי לשון להטביע מגע מרפרף בסדקי הבטון בכוך ההוא,
מייחלת לחרוט בו את שחשבה שהמרתון ישכיח.
