הוא קם מוקדם בבוקר. הוא לא אהב לקום מוקדם.
יקיצה מוקדמת רק משאירה יותר זמן להיות בהכרה מלאה כשהמציאות
בועטת לך בפרצוף.
הוא פתח את התריס ונתן לאור לשטוף את החדר.
הוא הדליק את הרדיו בעודו מכין לעצמו קפה, הסם האהוב עליו.
גלגלצ הוא שורש כל הרוע.
הוא הכניס את הדיסק שהיה מונח על המערכת בלי קופסא שעליו היה
כתוב 'מוזיקת מציאות' בכתב יד מקושקש.

שיר ראשון, ג'ואן ארמטריידינג, Down To Zero.

"You step lightly thinking you're number one"

הוא אף פעם לא הרגיש שהוא מספר אחת. מדי פעם היו מרעיפים עליו
מחמאות שמילאו אותו בתחושה עצומה של ערך עצמי שהתפוגגה מהר מדי
ויותר מדי פעמים.
הוא היה מודע למעלותיו, הוא ידע מה הוא שווה.
זה פשוט לא הספיק לו.
הוא ידע מה הוא שווה רק אחרי שנים של תיעוב עצמי מרקיב, והוא
היה צריך אחרים שיזכירו לו את הדברים שיש לו ושעליהם הוא צריך
להיות אסיר תודה ולהעריך אותם. היו ימים חשוכים שבהם הוא חשב
שהוא הדבר הכי רחוק ממספר אחת. הוא לא התפשר אפילו על מקום טוב
באמצע. איזה חמש, אולי שש. הוא למד להעריך את עצמו רק בשנים
האחרונות, אבל עדיין לא מספר אחת.

שיר שני, רולינג סטונז.

"You can't always get what you want"

אימרה שהוא הכיר יותר מדי טוב. הבעיה היא שהוא הניח שהוא לא
מבקש הרבה. למעשה הוא ביקש דברים שהרבה אנשים מקבלים כמובנים
מאליהם ואף פעם לא עוצרים להודות על המזל הטוב שלהם על כך שיש
להם אותם. הוא גם הניח שהדברים האלה מגיעים לו, שהוא ראוי להם
כמו כל אחד אחר. הוא ידע שאי אפשר לקבל הכל בחיים, הוא ידע
שצריך לאכול את המתוק עם המר, הוא פשוט ניסה להדחיק את זה.

שיר שלישי, ג'וני מיטצ'ל.

"Don't it always seem to go that you don't know what you got
'till it's gone"

השנים המבוזבזות היו בשבילו כמו חריטות על קיר בתא בכלא.
שנות הילדות התמימה שהוא היה קטן מדי בשביל להעריך וקטן מדי
בשביל להבין משהו מהחיים שלו עד שהוא נהיה ילד גדול, עם כל
החרא שמתלווה לתואר. השנים של הטרור שנשלט בבית על ידי בן אדם
שכלל לא היה משפחה, למרות מה שאמא ניסתה לשכנע אותנו, בן אדם
שלקח לעצמו יותר מדי חופש בעיצוב עולמו של ילד קטן. הילד הקטן
הזה, היתה יכולה להיות לו נפש חזקה אם רק היה מתמודד איתו בראש
מורם ולא נתן לעצמו להפוך לשטיח כניסה לבית שרומסים אותו, הוא
לא היה נותר שבר כלי. אם הוא היה משנה את המצב שלו אז, הוא לא
היה צריך לבנות את חייו ועולמו הפנימי מחדש בגיל שמונה עשרה.
שנות התיכון שהוא לא העריך כראוי עד שהיה מאוחר מדי, השנים שלא
יחזרו עוד. השנים הקריטיות האלה בעיצוב האופי של בן אדם כבוגר
חמקו ממנו. מבט בספר המחזור הזכיר לו את כל מה שהיה בהישג ידו
ופספס. הבנות, הקליקות, חיי החברה הסדירים, החברים שהוא יכול
היה להמנע מהם ואלה שהיו יכולים להיות חבריו. שנים שבוזבזו
ברחמים עצמיים ומרירות. שנים שאילו היה מנצל אותן כראוי בראש
אחר המציאות שלו היתה נראית אחרת.  

שיר רביעי, קווין, Jealousy.

"Jealousy, you tripped me up.
Jealousy, you brought ne down.
You bring me sorrow, you cause me pain."

היו זמנים שהשיר הזה שיקף את החיים שלו. ההרגשה שאתה נרמס תחת
מגף גדול עם מסמרים חלודים בסוליה, כשאתה מסתכל על אנשים,
ההרגשה שאתה מקבל כשאתה מסתכל על אחרים וחושב שהם טובים ממך כי
יש להם משהו שאתה רוצה. אתה מרגיש כל כך קטן וחסר חשיבות, אבק
אדם, גרגר אבק חסר משמעות. הצביטה בלב שאתה מקבל כשאתה חושב
שאתה לעולם לא תהיה אותם אנשים, לא משנה כמה אתה דוגל
באינדיוידואליות וכמה אותם אנשים יהרגו בשביל מה שיש לך.

שיר חמישי, אליס בשלשלאות.

"Down in a a hole and I don't know if I can be saved"

יותר מדי פעמים, פשוט יותר מדי פעמים.
כל יום שעובר הבור נהיה עמוק יותר, האנשים סביבך נראים יותר
ויותר חסרי משמעות, האפאתיות עוטפת אותך, אתה נרקב ואתה יודע
שאתה לא יכול לעשות כלום בעניין. נדמה שנגזר עליך להיות מושלך
לבור הזה מאז שאמא הפליצה אותך מהרחם והעולם נראה יותר ויותר
מאיים עד שאתה פשוט רוצה להתכרבל עם הראש בין הידיים ולמות.

שיר שישי, ניל יאנג.

"Only love can break your heart."

הוא תמיד ידע שבחורות לא שברו לו את הלב, האהבה שהוא חש
לבחורות האלה שברה לו את הלב. האהבה שלו אליהן השאירה אותו
חשוף בשבילן שיקחו לו את הלב ויסחטו אותו מול העיניים שלו.  
הוא מעולם לא חש הרגשה יותר מחורבנת מאשר כאשר אתה חש אהבה
עצומה לאותה נסיכה על סוס לבן ואתה יודע שהיא תיקח את האהבה
הזאת שלך, תנגב איתה את התחת ותשליך אותה חזרה על הפרצוף שלך.
הוא ידע שאהבה חד צדדית היא לא אהבה אמיתית. ההכרה הזאת חבטה
בו בפרצוף בכל פעם שהוא נזכר באותה נסיכה על סוס לבן שנפנפה
בפניו את כל ההוד וההדר שהיא בורכה בו וגרמה לו להבין שלא משנה
כמה הוא ימתח את היד, הכוכב הכי זוהר בשמיים עדיין יהיה מחוץ
לטווח נגיעתו.
הוא ידע שאהבה זה סם. אהבה היא לא יותר מפעולות כימיות,
אנדורפינים ואותות חשמליים שהמוח שולח, אותו סיפור של סמים.
וכשההשפעה מתפוגגת הגוף רוצה עוד ולא מוצא מנוח עד שהוא משיג
עוד מנה, זה תהליך של ריקבון. רק כשהסם מתפוגג אתה מספיק צלול
להכיר בעובדה שהסם הזה קורע לך בבשר ומשאיר אותך חשוף ופגיע.
אתה יכול להמשיך לצרוך עוד מנה ועוד מנה אבל במציאות כל הדברים
הטובים אירעים וכל החרא נשאר.

שיר שביעי, ניק קייב.

"People just ain't no good"

זה מה שהוא ניסה להגיד לכולם כל הזמן ואף אחד לא מקשיב לו.
חשבו שהוא קיצוני. העולם הזה נמצא במצב שהוא בגלל גורם אחד
ויחיד, בני אדם. הוא האמין שלא רחוק היום שבו העולם ייחרב
בידיו של האדם, והאפשרות שזה יקרה בימי חייו לא היתה מופרכת
בעיניו. בעידן שבו ראשיהן של כל המעצמות הגרעיניות מתווכחות
למי יש זין גדול יותר הסוף נראה קרב יותר מתמיד. התחושות שעברו
במוחו בזמן הצונאמי שהטביע את מזרח אסיה והצונאמי שהחריב את
ניו אורלינס נדדו בין עצב להתרוממות על כך שהפלנטה משיבה מלחמה
שערה על כל השנים שבהם חירבנו על העולם היפה שקיבלנו והרסנו
אותו מטעמי אנוכיות ואפאתיות. עובדה אחת בשטח היא שאם סוף
העולם יבוא בצורה סימבולית תנ"כית משהו כמבול, כל הטכנולוגיה
הכי מתקדמת ביקום ועשרות מליארדי הדולרים שיושקעו בנסיון למצוא
פתרון שווים לתחת, אין שום דבר לעשות נגד זה. האדם כקולקטיב
הוא יצור מעורר סלידה וגועל, כך הוא חשב בעודו מניח את ספל
הקפה הריק בכיור ומביט מבעד לחלון על הטפילים האלו שמפיצים את
עצמם במיליוניהם רק בשביל למות בסופו של דבר ולהשאיר כמה שיותר
אדמה חרוכה אחרינו ולעשות כמה שיותר נזק למין האנושי שאוכל את
עצמו מבפנים החוצה.

שיר שמיני, סיימון וגרפונקל, The Sound Of Silence.

"And the people bowed and prayed to the neon god they
made."
אנחנו משועבדים לתרבות שאנחנו יצרנו.
אנחנו מגדלים ילדים זומבים שמקבלים את החינוך והתרבות שלהם
מתחרויות שירה בפריים טיים חסרות יושר אומנותי וסדרות ריאליטי
שהן עלבון לאינטיליגנציה, אנחנו חושבים שאנחנו אדונים לכסף
שלנו כשלמעשה הכסף שלנו תופס אותנו בביצים, אנחנו רוצים את
המכוניות הכי טובות, את הבית הכי גדול, הכי הרבה כסף ואת הדשא
הכי ירוק. תרבות המערב הנאורה והנוצצת מעוורת אותנו ומאמללת
אותנו, אנחנו פשוט לא יודעים את זה כי החברה המודרנית עם
הערכים המנוונים שלה מנסה לשכנע אותנו שאם נהיה רזים וחתיכים
ונקנה בגדי מותגים ומכשירי פלאפון מהדור השלישי אנחנו נהיה
מאושרים וכוסית תתנדנד מכל כתף. הנזירים בטיבט מתאמנים מגיל
ארבע להשגת אושר אמיתי ללא חומרניות. אנחנו חושבים שזה מוזר
שהם שקועים במדיטציה כל היום  עם שפיץ של הר שומם בהימלאיה
תקוע להם בתחת כיש לנו כל כך הרבה ללמוד מהם, אנחנו פשוט לא
רוצים. אנחנו מאמללים את עצמנו בחומרניות ומנסים לשכנע את
עצמנו שאנחנו מאושרים ממה שיצרנו.

שיר תשיעי, טום ווייטס, Grapefruit Moon.

"Now I'm smoking cigaretts and strive for purity. Then I
slip just like the stars into obscurity"

האין כולנו כך?
האם לא כולנו שואפים לשלמות וטהרה בחיינו, ובסוף נעלמים עד כדי
כלום?
אולי סיגריות היא לא הדרך לשאוף לשלמות. אפשר לשאוף אבל לא
לשלמות.
אפשר אולי לשאוף לכיסוי רפואי טוב במקרה של סרטן ריאות.

שיר עשירי, ג'ורג' האריסון, All things must pass.

"Sunset doesn't last all evening
a mind can blow those clouds away"

הוא חשב לעצמו דבר שהוא ידע הרבה זמן.
המציאות היא מה שאתה עושה אותה. לא הכל שחור ולבן אם אתה מסוגל
לשכנע את עצמך שכך הדבר. יש הרבה גוונים של אפור ואתה יכול
להרגיש מאוד נוח שקוע באחד האפורים האלה. המציאות לא חייבת
להיות נוראה, המצב הכי טוב שאתה יכול לשאוף אליו במציאות שלך,
מציאות אוטופית, הוא מצב של מציאות נסבלת. אם אתה עושה את
המאמצים להפוך את המציאות שלך לנסבלת אתה במצב טוב. ואפשר גם
ליהנות במציאות הזאת, אפורה ככל שתהיה.

הוא קם מהכורסא, כיבה את המערכת, יצא למרפסת והרהר בחשיבותה של
המוזיקה בחייו. ההרהור הזה רץ בראשו יחד עם השורה של לד זפלין;
"Let the music be your master".
מוזיקה בשבילו היתה המקום השפוי היחיד בעולם מטורף. המוזיקאים
היו לחבריו היחידים והשירים היו כמזון לנשמה. המוזיקה יצרה
בשבילו מציאות אחרת...
מציאות נסבלת.