עוד רפסודה נזרקת למדורה, והאש נחנקת. תחת מסת הרפסודה מרצדות
להבות מועטות המאירות מבעד לתריסים, נאבקות להשתחרר ולפזר את
שמימותן ברחבי הרפסודה. ואז האש מתחזקת.
הלהבות גדלות ותופסות מאחז בחלקי הרפסודה אשר בלב המדורה,
עכשיו הן התשחררו מכלאן. הן מתמרות גבוה והעשן מסתיר אותך
ממני. האש כבר אוחזת בכל חלקה העליון של הרפסודה, והקרשים
נפחמים ומתפרקים, נקרעים זה מזה, מעלים עשן אשר עוכר את גרוני.
אני משתעל והאפר השחור ממשיך להיכנס אל תוך פי, אני נחנק, אני
נפחם בעצמי, ואז אני נרגע והרוח מסיעה את העשן למקום אחר, כמו
הכחולים. הרפסודה עומדת יציבה אך מתוך חריציה בוקעות להבות, גג
בוער לערימת פחם. האש נראית למרחק וכך גם העשן, ואני ואמא
יוצאים בריצה מן הבית ואנחנו רואים את עמוד האש, והגג בוער,
ואנחנו יודעים ששום דבר לא נשאר יותר. האש תופסת גם בקרשים
התחתונים של הרפסודה ומבעד לכל פתח זוהרת אש אשר אוכלת ומעכלת
כל שבב עץ עליה היא מניחה את ידיה החמדניות. ומבעד לארובת
העננים השחורים אני רואה להבה ענקית קופצת ומשתברת דרך החלון
כאילו יצאה עכשיו לעולם אחר, והיא נופלת בצרחות על רסיסי
הפורטל, והגג קורס מאחוריה והלהבה נופלת וצורחת ואני שומע את
אבא שלי נאכל לאט לאט תחת האש, ואור אדום מהבהב מבעד לחלון
המנופץ, ואור אדום מהבהב בהשתקפות במכוניות ברחוב והכבאים
באים.
המצלמה מתקרבת ושם אישה עומדת ובוכה ושם ילד עומד קפוא והאישה
מתמוטטת וקורסת כמו הגג אל תוך האדמה ומתחפרת בה מכאב ולא
מסכימה להתפנות מאדמתה, והשוטרים מאזיקים את אבא ואני עומד שם,
בוהה בביתנו הבוער בנפשי, ורואה את השוטרים מגיעים לבית השכנים
ומוסיפים שם עוד רפסודה למדורה.
וכולנו יושבים עכשיו פה בקומזיץ ואתה ענוד צבעים לאומיים וטוען
שהמדורה אותה אנחנו סובבים היא מקור לאור ולחום, ואני, מואר
באורה הכתום, אומר שאתה עיוור. המדורה, ידידי, היא גיהנום לוהט
אשר מפריד ביננו, ואתה מתווכח איתי ואני מתווכח איתך, ואתה
מזעיף פנים ואני מזעיף כלעומתך, והעשן עולה למעלה ומסתיר את
פניך המרצדות ממני, ואני מקלל ואתה מקלל ושנינו ביחד דוחפים
עוד רפסודה למדורה.