[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חיילי צוהליי
/
יום סופר

לא היה שם תור! בכניסה לסופר אף פעם אין תורות ואתה גם אף פעם
לא חושב על זה. איזה מין סופר זה אם יש לו תור בכניסה. אולי אם
השומר בכניסה מתעקש לעכב איזו מישהי משום שהיא נראית לו מעט
יפה אבל אין לו אומץ להודות בכך, אז הוא עורך לה בדיקה קפדנית,
מסוג הבדיקות האלו שאתה שואל את עצמך: "עד כמה היה אכפת לי לו
זה שמאחוריי היה מתפוצץ? נו כבר!" ובעודו דוחף את היד לכיסים
הריקים בתיק שלה אתה תוהה אם היא בכלל יודעת על קיומם או שהוא
סתם מוחץ את דפנות התיק מחשש שהיא תפרה את הפצצה פנימה. ולבסוף
היא נכנסת, השומר זורק אליה מבט חשוד בגבה (איך לא?), אולי עוד
מישהו עוקף אותך ואז אתה נכנס גם. לא זה לא תור זו סתם התקהלות
- התאחדות מקרית של כמה אנשים ההולכים באותו כיוון. ובין כה
וכה אתה לא מקדיש לזה מספיק מחשבה בשביל לתת לעצמך תשובה
מנומקת או מגיע לתודעה מספיק עמוקה בשביל לשאול את השאלה. איך
שהשומר מוציא את גלאי המתכות אתה כבר שוכח שהוא היה חלק מן
המסלול שלך בדרך לסופר.
ופה אתה נכנס כאילו לעולם חדש. יש את הרגעים הראשונים: משהו
בין איך שהדלת האוטומטית מתחילה להיסגר לעוד 20 שניות קדימה.
אתה שוקע במחשבה עמוקה אבל אתה לא באמת חושב, זה כמו מחשב
שמדליקים אותו הוא מתחיל להרעיש מהבהב עם הנורה הכתומה של שיא
הלחץ, אבל הוא לא באמת עושה משהו, הוא כולה נדלק, כך גם אתה
הולך עם אותה הבעת פנים שלבשת מהרגע שהשומר הרים את הסורק,
מסתגל לתאורה והריח של המקום, זורק מבטים אל המרחבים השונים של
הסופר בדמוי תמונה שיש לך בראש על איך סופר צריך להיראות ואתה
משווה אותה למה שאתה רואה, מוחק את כל ההתאמות: אנשים בתמונה
אנשים בסופר, טורים של קירות מוצרים בתמונה וכך גם בסופר. מוחק
את הכל עד לקבלת מסך שחור ומוחק גם אותו במצמוץ הבא. זה אפילו
מעניין לדמיין מה היה קורה אם איזשהו פרט היה נשמט (מלהימחק)
האם הייתה קופצת לך איזו תחושת בטן שמשהו לא בסדר עם הסופר
הזה, או שהיית מתחיל לחשוב כל מיני מחשבות מעוותות שבדרך כלל
כל מה שאתה זוכר מהן הוא שלא היית מרוכז באותו הרגע?
בכל אופן זה אף פעם לא קרה לי, לא שאני זוכר על מה חשבתי ב-20
השניות הראשונות או איזה פרצוף היה לי באותו הרגע - באתי רק
לקנות חלב! נכנסתי לאגף הימני, חולף על פני מדף השוקולד פרה
שלוש ב-10, מזכיר לעצמי שאני נמצא בסופר ובטח יהיו פה עוד
דברים שאני ארצה לקנות ולא תכננתי.
כמובן שלא אמרתי את כל המשפט הארוך אלא הסתפקתי במבט, מסוג
המבטים שאתה מפיל לעבר ילד שאוכל במבה באוטובוס וגורם לך
להיזכר איזה טעם יש לבמבה אבל המשפט ההגיוני היחיד שאתה יכול
לחשוב עליו בכיוון הילד הוא: "ילד, לא לימדו אותך לא לאכול
באוטובוס?". ואין לך מספיק עניין או שאתה כבר עייף מנטאלית
מכמות הפעמים שהיית במצב הזה בחיים שאתה פשוט מעדיף לשתול את
המבט שלך במקום אחר מאשר לחשוב עוד על הבמבה.
וכך גם אני, הנחתי את המבט שלי על שמפו שהיה במרחק 5 מטרים
מהשוקולד בטור המקביל. הרמתי את השמפו והתחלתי לקרוא את הוראות
השימוש... אני ידעתי שאני לא מתכוון לקנות את השמפו אבל זה כמו
לנסוע בכביש שאתה נוסע בו כל יום ולקרוא את שלטי הדרך לנתניה,
אתה יודע שזה לא בכיוון אבל אתה קורא אותם בכל זאת.
"לשים שמפו על הראש, לעסות היטב ולשטוף.
מומלץ לחזור על הפעולה מספר פעמים לשיפור התוצאה"
זה אולי הדבר הכי טיפשי שקראתי זה שבועות; זה כמו שמישהו יחליט
לתלות הוראות כניסה לביתו:
"הנח את ידך מעל לידית הדלת והורד אותה מטה, התקדם צעד אחד
קדימה עם הרגל החזקה ודחוף את הדלת כלפי פנים תוך כדי שמירת
הידית במצב כפוף. עתה הכנס גם את הרגל השנייה פנימה הרפה מן
הידית הסתובב 180 מעלות ודחוף את הדלת לכיוון הפתח שבבית עד
לאטימה מוחלטת.
מומלץ להשתמש על דלתות לא נעולות"
המחשבה הזאת הביאה את הלחיים שלי להסמיק ולהתכווץ במקצת ואלה
הידקו את השפתיים ונראיתי מעט מחייך לנוכח איזה משהו שקראתי על
גבי השמפו. התמימות שלי הסבה את תשומת לבה של בחורה שעברה
לידי, היא פירשה את החיוך שלי כמבט ריקושטי שנהדף ממנה ויצר
הבזק רגש פתאומי שהשקעתי על גב השמפו. היא חייכה אלי בחזרה
בתקווה שזה ייתן לי מספיק ביטחון לפנות אליה.
אומנם אני פספסתי את החיוך שלה והיא המשיכה ללכת מחפשת איפה
לנעוץ את המבט שלה כדי להשכיח את הפדיחה שזה עתה חייכה.
אני יודע שזה יחל להיות רומן נפלא על אוטיסט שכובש את אהובתו
בחיוך שבכלל לא נועד לה אלה לאיזו מחשבה על השמפו. והם חיו
בסופר באושר ועושר עד תום המבצע או גמר המלאי...
טוב, במציאות אני הנחתי את השמפו והתקדמתי לעבר החלב. היו שם
את השקיות האדומות של % 1 ואת הכחולות של 3% ומעליהן יחד עם כל
השוקו עמדו בקבוקי החלב הגדולים של 2 ליטר. בהתחלה תכננתי לקחת
את השקית הכחולה אבל בסוף בחרתי בבקבוק. איכשהו החלב מהבקבוק
טעים יותר, אולי בגלל שהוא עולה 30 אג' יותר או שהשקית עשויה
מאיזה פלסטיק זול שמתמוסס אל תוך החלב והורס את הטעם. לא מזמן
קראתי מחקר שמצא עוד כימיקל מסרטן, הפעם בפלסטיק, יכול להיות
שיש לו איזה קשר עם הטעם. לא יודע, אני עובר עכשיו באגף
הקוסמטיקה וזה הדבר היחיד שאני מצליח לחשוב עליו. כל המדפים
נראים אותו דבר המון קופסאות קטנות וקומפקטיות המלאות בכל מיני
בקבוקים ובקבוקונים בצבעים שונים ומשונים ולחלופין גם השמות
משתנים: קרם לפנים, נוזל שעווה, ג'ל עמיד ומשחת פלא להסרת
שיער. הדבר היחיד שנשאר קבוע זו מלת ה-"מבצע" שמלווה כל מוצר,
"רק 29.90" כאילו שאני מכיר מחירים אחרים שאני יכול להשוות או
שאני מקפיד לבדוק את מחירי הקרמים בכל פעם שאני נכנס לסופר.
מיהרתי לעזוב את האגף ולהגיע כבר לקופה. הדבר שאני הכי שונא
בחיים זה תור בקופת express, היו שם 6 אנשים, ובשאר הקופות היו
2-3 עגלות. והנה באה ההתלבטות איפה לעמוד: מאחורי הגברת עם עוד
עגלה מלפניה וזקנה שזה עתה סיימה לפרוק את כל המוצרים, או
להשתמש בקופת ה-express. ידעתי שלמספרים אין קול בהחלטה הזאת
ובכל קופה שאני לא אבחר מרפי ידאג לזרז את התור. בדיוק מישהו
התחיל להתקדם לעבר קופת ה-express אז מיהרתי ועקפתי אותו,
לפחות זה רומם מעט את מצב הרוח שלי ולא הייתי האחרון שזו כבר
סוג של התקדמות. שתי הילדות הראשונות סיימו די מהר, הן קנו
במבה ועוד כמה ממתקים ואפילו היה להן כסף מדויק לשלם לקופאית.
"ממש הלקוחות המושלמות" אמרתי לעצמי בלב, מוריד עוד שתיים
מה-6. אני לא יודע למה הייתי כזה לחוץ בתור הזה, כנראה שיש לי
איזושהי חולשה לתורות, אני תמיד חושב על איזו דרך יעילה בה זה
שלפניי יוכל כבר לסיים את תורו, כמובן שאני לא אומר לו את זה
אבל תחושת הפספוס נותרת בי, והיא מלווה אותי עד סוף התור. אני
יכול לחכות שנים בטלפון כשמבקשים ממני להמתין דקה, ועוד מעולם
לא קרה לי שהמתנתי פחות מדקה, זה תמיד דקה פלוס, דקה + 2 דקות,
דקה + רבע שעה, אבל איכשהו אני לא לחוץ בקשר לזה. בכל מקום
אחר, בין אם זה בסופר או בתור לרופא שיניים אני מרגיש אי
נעימות מעצם ההמתנה.
עוד בן אדם אחד פינה את התור ותוך כדי זה שנפשי מחייכת לגבו
שמתי לב כי הבחורה שעומדת לפניי נראית לי מוכרת מאיזשהו מקום.
לא היה לי נעים לפנות אליה ישירות אבל משהו בגב שלה נראה לי
מוכר. זה כמו שאתה הולך ברחוב ואתה רואה דמות מפורסמת הולכת
מלפניך ואתה חושב איך לפנות אליה במהלך כל הדרך המשותפת שלכם
עד שהיא נגמרת, זה אף פעם לא קרה לי אבל חשבתי על זה רבות.
והנה תוך כדי זה שאני מסתכל בגבה לפתע היא התחילה להתרחק,
מכניסה את האורביט לתיק ואני עדיין לא שילמתי על החלב.







ליצירה 1 תגובות (תגובה אחרונה: 18/6/06)
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מטריד מינית

את צביקה הלולן





אפרוח ורוד,
ללא גבולות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/5/06 15:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חיילי צוהליי

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה