זה התחיל בבוקר אחד סגרירי. היא התעוררה מוקדם, ושכבה כמה דקות
מכורבלת בפוך, בוהה בתקרה. עוד יום אפור התחיל לו, אחד מיני
רבים בשגרה המוזרה שהיא סיגלה לעצמה. אחרי חצי שעה בערך, היא
החליטה לקום, ונצמדה לשמשת החלון. גשם דק טפטף, והעולם נראה לה
אפור מתמיד. היא התבוננה בעולם החיצון, רטוב, אפרפר וקריר. כמה
מכוניות על הכביש, כמה חתולים מדלגים משיח לשיח, אישה שרצה
מבניין לבניין, מנסה למצוא מחסה מפני הגשם אך גם לא לפספס את
האוטובוס שלה.
היא התמתחה, התלבשה, וניגשה למטבח. היא הכינה לעצמה שוקו חם,
והתיישבה בסלון הקטן, מול הטלוויזיה. הקריינית הקריאה את
החדשות בפנים עגומות. תמונות של אנשים עצובים, עניים, חולים,
רעבים, מילאו את המסך. השוקו נהיה מר פתאום. היא כיבתה את
הטלוויזיה וניגשה שוב אל החלון. עולם אפור, חסר צבע. הגשם
אומנם שוטף את הזוהמה מהרחובות, אך גם לא משאיר דבר אחריו. הוא
סוחף את הרע עם הטוב, והרחובות מתרוקנים. הכל נשאר אפור, קר
ועגמומי.
היא שאפה את האוויר הקר לריאותיה, ובו בזמן התגבשה בה החלטה:
היא הולכת לגרום לאנשים לחייך.

היא גררה כיסא אל הבוידעם, וטיפסה עליו בזהירות. לאט לאט היא
הורידה כמה ארגזים ישנים, מכוסים בשכבה עבה של אבק. היא הניחה
אותם בעדינות על הרצפה, ככה שהם מילאו את החדר הקטן כמעט
לחלוטין. היא החלה לעבור ביניהם, לפתוח אותם אחד אחד. מאז
ומעולם היתה לה נטיה לא לזרוק דברים ישנים, לשמור הכל. היו
כאלה שחשבו שזהו תסמין להפרעה נפשית, אך היא פשוט חשבה שחבל
לזרוק דברים שאולי יימצא להם שימוש יום אחד. וכעת, הסתבר
שצדקה. היא שלפה דברים שונים מהארגזים, ערמות של דברי יצירה:
מדבקות, סרטים צבעוניים, טושים, מכחולים, צעצועים קטנים, דפים
צבעוניים, נצנצים, דבקים מסוגים שונים, ומה לא. היא מצאה גם
מזוודה בינונית ישנה, מלאה בגזרי עיתון ישנים, גלימה ישנה
וערכת כלי תפירה. נלהבת ומלאת מרץ, היא החלה בעבודה.

לאחר יומיים רצופים מלאים בעבודה, שכללו גם כמה גיחות קצרות
לחנויות יצירה וצעצועים, היא היתה מוכנה. גשם דק המשיך לרדת,
והיא התעטפה בגלימה המיוחדת, שנתפרו עליה שלל סרטים צבעוניים,
כיסתה את פניה במסכה עטורת נוצות, ואחזה בחוזקה במזוודה
הצבעונית כעת, שעליה נכתב בגדול: הערכה למצב רוח טוב!
חמושה בערכה מצד אחד, ובאקדח בועות סבון מצד שני, היא יצאה
לרחוב, מפריחה את האושר הפרטי שלה מסביב. הרחובות היו ריקים
בגלל האושר, אך לה זה לא הפריע. היא הבחינה בדברים הקטנים
שזקוקים לתיקון - פרח שנרמס, חתול שאבדה דרכו, ילדה קטנה
שנשברה לה המטריה. היא ניגשה לכולם, טיפלה בכל דבר, ודאגה
שיהיה חיוך על פניהם של האנשים. לאט לאט התבהר בחוץ, השמש
יצאה, ואפילו קשת דקה נמתחה לה ממעל. בועות הסבון זהרו ונצנצו
להן, וכך גם פניהם של הילדים הקטנים שעברה לידם ודאגה לחלק להם
מדבקות, כדורים ושלל אוצרות קטנים אחרים.

כעבור שבוע, כל השכונה כבר הכירה את "הגברת המוזרה עם הנוצות",
וכל הילדים ציפו בקוצר רוח שהיא תצא כל בוקר, ותפיץ שמחה
ברחוב. גם ההורים שלהם חיכו לזה, כי אז הם היו משוחררים מחובת
בידור ילדיהם. אז הילדים היו שמחים, וההורים היו שמחים, וגם
הסבים והסבתות. כל השכונה הייתה מאושרת. פרט לגברת אחת,
שהסתובבה לה עם מסכת נוצות.

לאט לאט, היא הופיעה פחות ופחות. הגיחות שלה לרחוב נעשו קצרות
יותר ובודדות יותר. הילדים עדיין התגודדו סביבה כשהיא הופיעה,
אך גם כשלא, היא ראתה אותם מחלונה משחקים באושר בחוץ, מחייכים
וצוחקים. הם כבר לא היו זקוקים לה כדי לשמוח. היא מעטה להופיע
יותר ויותר, עד שהגיע היום בו לא הופיעה כלל. והיום הפך לשבוע,
והשבוע לחודש. ונראה שאיש לא תמה על היעלמותה של הגברת
המסתורית עם הנוצות.

היא הרגישה בודדה יותר ויותר, וקברה את הגלימה, המסכה והמזוודה
עמוק בבוידעם. מי יודע, אולי יום יבוא ויהיה להם שימוש שוב.
היא חזרה לפוך שלה, וחזרה לשגרה הבודדה שלה, יום רודף יום,
שבוע רודף שבוע, עד שהגיע היום בו לא רצתה לקום יותר. ובאותו
היום, היא חלמה חלום מוזר, ובחלומה עמדה מולה אישה מוזרה,
לבושה בגלימה צבעונית, עוטה מסכת נוצות, עם מזוודה בידה,
וכיוונה אליה אקדח. רק שבאקדח לא היו בועות הפעם, אלא כדורים
אמיתיים.

לאחר שבוע, הדלת בדירה שלה נפרצה. אחת השכנות הזעיקה את המשטרה
בשל ריח לא נעים שנמשך והתחזק במשך כמה ימים. השוטרים מצאו
גופה על המיטה, מכוסה בשמיכה ועם צלקת מוזרה בראש, בצורת כדור
של אקדח. לצד המיטה נמצאה נוצת טורקיז אחת, ומיכל בועות סבון.