והטבע צוחק וממשיך בשלו,
זעקות ההסתה לא ישתיקו את ציוץ הציפורים.
מדוע לטבול בדם אם אפשר לטבול בבוץ?
תוהה הקרפדה עם שריקת הכדורים.

הו בן-אדם טיפש, עד מתי עוד תאמין
שזעקות הצער יפרו את הדממה?
על השלולית של דמעותיך סייח צעיר ישתין
ותפרח לה סתוונית עם זרוח החמה.

וכולם מתנהגים ממש כדון קישוט
משחקים כילדים בקרבות של אבירים.
אך כשהמשחק נגמר ונגמרות כבר המכות
בחיק אמא אדמה הם לנצח מתחפרים.

הו בן-אדם טיפש, עד מתי עוד תאמין
שזעקות הצער יפרו את הדממה?
על השלולית של דמעותיך סייח צעיר ישתין
ותפרח לה סתוונית עם זרוח החמה.

ואם חשבתי אני, משורר מיוסר,
שאוכל להביט במשחק מהצד.
מציק וקורא לי צו המוסר,
לא אוכל לשורר את דרכי לבד.

ועכשיו הגיע תורי להשתתף במשחק
צובע את הפנים, מתחפש לשיח, עושה פיו-פיו
מחכה לא מחכה לטחנות רוח
שיגיעו.

אך הבוץ המתקלף מפניי והקוצים הדוקרים בכתפיי
מזכירים לי שאינני שיח, וגם כשלי חשוך זורחת חמה.
"אינך שייך לי", אומר אבא טבע,
"עד שתשכב כאדיפוס בחיק אמא אדמה."

כי הטבע אינו משחק משחקי ילדים
יופיו לא תלוי בדבר.
ויופיו ישאר תמיד כהווה
גם כשאנו נהיה בעבר.