דממה השתררה בחדר, הבטתי בעיניים שלה וידעתי...
"קאט" צעק המפיק, "תנסה לא לכתוב כמו צ'חצ'ח בסדר?"
"בסדר" אמרתי, מה כבר יכולתי לומר.
דממה השתררה בחדר, הבטתי בעיניה ובאותו הרגע ידעתי שזו היא
האישה שאתה אני רוצה לבלות את שארית חיי. התקרבתי אליה לאט,
אוחז בחוזקה בשתי ידיה, כמו מפחד שתעלם ואתעורר לי אל החושך.
עצמתי את עיני ובכל האנרגיות שהיו לי נשקתי אותה, כמו שלא
נשקתי בחורה בחיי. לבנו התאחדו ונהיו אחד וכך גם גופינו,
כשאחזנו זה בזו לתוך הלילה.
"קאט. נהדר, פשוט נהדר. קח חמש דקות ונחזור אחר כך אוקי?" תוך
שניות התנפלו עלי שתי העוזרות. אחת מהן מחתה את עגלי הזיעה
והאחרת נקתה את משקפי. גירשתי אותן מעלי, אני צריך מנוחה אחרי
כמעט שעתיים רצופות של כתיבה. המפיק נגש אלי "היית נהדר" הוא
אמר "אם תמשיך ככה והספר יצליח אני צופה לך גדולות".
"תודה" אמרתי, "אתה יכול להעלות את הכפיל שלי במקומי, אני קצת
עייף"
"אין בעיה, קח חצי שעה הפסקה, בכל מקרה רציתי לעבוד עכשיו על
פרק 6 והוא יוכל להתמודד עם זה."
הכפיל שלי שמע שהוא עולה, נגש בכבדות לשולחן והתיישב לעבוד.
אני שונא להודות בכך אבל הוא ממש טוב. יש לו את הסגנון שלי,
הוא משתמש באותם המטאפורות והדימויים שלי והוא אפילו יודע
להכניס מידי פעם את הפאנץ' ליין כשצריך. מה הם צריכים אותי
בכלל? שאלתי את עצמי, אבל ידעתי את התשובה. 2 הספרים האחרונים
שלי "פרידות של סתיו ו"להציל את נטשה" היו הצלחה מסחררת ומכרו
יותר מחמישים אלף עותקים. קטעים מהסיפור הוקראו ברדיו כל הזמן
ואפילו נבחרתי במגזין אנשים לגבר הסקסי ביותר באיזור הרצליה.
ברור שעוד הצלחה אחת גדולה ואני נכנס למועדון של הגדולים.
יכולתי לדמיין את זה בראשי, בתי מלון מפוארים, מסיבות סלברטיז
עד אור הבוקר, מעריצות צווחניות מחוץ לבית. חייו של כוכב ספרות
נראו לי קרובים מתמיד.
"יאללה תתעורר, אתה עולה" קולו של המפיק העיר אותי ממחשבותי
בפתאומיות.
"בסצנה הבאה ג'ים נאבק באביה של אהובתו על לבה. תכניס פנימה את
הפרסומת של קולה, הם מתלוננים שהם שלמו מאה אלף שקל והוכנסו רק
חמש פעמים."
"בסדר", נאנחתי. אם יש משהו ששנאתי בספורים זה הפרסומות, ברור
לי שזה כדאי כלכלית אבל זה תמיד פוגם ברצף של הסיפור.
ג'ימי התקרב לאביה של אלינור, הלורד בן. "אני אוהב אותה" זעק
באין אונים. הלורד חייך בלגלוג ושלף את חרבו. "אתה באמת חושב
שאתה, בן למשפחת אכרים עניים, ראוי לבחורה שכזו. תנסה במגורי
המשרתות למצוא לך כלה התואמת את צרכיך. עכשיו הסתלק מכאן לפני
שתטעם את נחת חרבי"
"לא אלך לשום מקום, תאלץ להרוג אותי"
"העונג כולו שלי" אמר הלורד "אבל לפני זה... לפני שאני הולך
להרוג מישהו, ואני חש צמא, אני תמיד מרווה את צמאוני עם משקה
קוקה קולה, המרענן הרשמי של המאה ה-19."
"קאט, זה היה נהדר. סיימנו להיום". קמתי מהכסא ויצאת מהאולפן,
בראשי דמיינתי מקלחת חמה ורותחת המלווה בשינה עמוקה. הפלאפון
שלי צלצל, זאת הייתה הסוכנת שלי שהתקשרה אלי במכשיר הtalkman
החדש, לא דברת, לא שילמת.
"הלו רון, תקשיב. גל חולה היום ואני צריכה שתחליף אותו. זה
דחוף, הספר יוצא בעוד יומיים וחסרים להם עשרים עמודים."
"על מה הספר?" שאלתי בעייפות
"זה סיפור ילדים בשם 'פינוקיו חוזר'"
"מה", צעקתי, "את לא יכולה לקחת את גלילה רון פדר או משהו? אני
לא טירון שמשבצים אותו לספרי ילדים"
"גלילה עסוקה, וגם כל האחרים. אתה היחיד שנשאר ואין לי ברירה,
תהיה שם מחר בתשע בבוקר ביי"
רציתי לטרוק את הטלפון אבל בגלל זה היה פלאפון, שהיום הוא זול
ב25% מהחברה המתחרה לחצתי בהחלטיות על כפתור הנתוק. לא היו לי
הרבה ברירות, הסוכנת שלי החליטה וזה מה שאני צריך לעשות. אני
חייב לה הרבה למרות הכל, בלעדיה הייתי כותב בספרים של רם אורן
כל החיים שלי.
למחרת בבוקר התייצבתי באולפן של 'פינוקיו חוזר' והתחלתי
לכתוב.
"פינוקיו, פינוקיו, אל תקשיב להם" אמרה בלה לחברה הטוב
פינוקיו.
"כדאי לך", אמר יובב, "אנחנו נעשה אותך לילד אמיתי."
בערב כשסיימתי הסוכנת שלי התקשרה אלי למכשיר הפלאפון שלי,
שאותו קיבלתי תמורת 99.99 ש"ח. בקנייה מעל 100 שקל בכל רשתות
שופרסל.
"אני חייבת לך טובה" היא אמרה "אז נחש מה? אני מחזירה לך
ובגדול. מחר יש לך אודישן אצל לא פחות ולא יותר מאשר סטיבן
קינג"
לא ידעתי מה להגיד, קינג הוא הגיבור שלי מאז הייתי ילד. לכתוב
אתו ספר זו המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל. התגובה שלי נשמעה
בערך כך "בהההה"
"מדובר בספר החדש שלו, שההמולה התקשורתית מסביבו עצומה. אם
תתקבל תוכל סוף סוף לפרוץ לשוק הבינלאומי כמו שתמיד חלמנו.
סטיבן בעצמו קרא את קורות החיים שלך והתרשם".
"ואאאא" אמרתי בהתלהבות.
"כדאי מאד שכשתדבר אתו יהיה לך עוד מה להגיד, בכל מקרה
בהצלחה"
למחרת הגעתי למשרדו של סטיבן קינג, לבוש במיטב מחלפותי.
התרגשתי כמו תלמיד תיכון המזמין לסרט את מלכת הכיתה. סטיבן היה
באמצע פגישה ונאלצתי לחכות כמה דקות. ישבתי שם, בלובי המפואר
מדמיין בראשי כיצד תתנהל הפגישה. תכננתי אותה עד לפרט הקטן
ביותר. הכנתי תשובה לכל שאלה שעלולה להשאל, אפילו את הבדיחות
הספונטניות תכננתי ושכתבתי עד לרמה של שלמות. הייתה לי תחושה
חזקה ובלתי מוסברת שהיום זה היום שלי. היום אני מפסיק להיות
סופר חובבני ונהיה כוכב. ראיתי את תמונתי המחייכת במיטב
המגזינים וכבר חשבתי על נאום הנצחון שלי בטקס האוסקר. ראיתי את
עצמי עומד שם, במרכז הבמה, מליארדי אנשים ברחבי העולם צופים בי
בשידור ישיר.
"אני רוצה להודות לכל המועמדים האחרים, סופרים נהדרים, שכל אחד
ואחד מהם יותר מראוי לעמוד כאן במקומי. אני רוצה להודות להורים
שלי, שתמיד היו שם בשבילי. ומעל לכל, אני רוצה להודות לכם,
המעריצים, כי בלעדיכם אני כלום. הפרס הזה הוא שלכם".
"מר קינג מוכן לקבל אותך", קולה של הפקידה החזיר אותי לעולם
המציאות. היא הוליכה אותי במסדרון צר והפנתה אותי לדלת גדולה
בקצה המסדרון. הודיתי לה בנימוס ופתחתי את הדלת לרווחה. המילים
נעתקו מפי.
עמדתי שם בכניסה של מה שנראה כמו שילוב מוצלח להפליא בין מגרש
כדורגל ומשרד. בקצה המשרד עמד שולחן מפואר, מהסוג שמחירו יכול
לפרנס מדינה קטנה במזרח התיכון ולצדו ישבה דמות קטנה שממרחק זה
נראתה כמו נקודה עמומה. ככל שהתקרבתי גדלה הדמות עד שהלכה
ולבשה את דמותו הכל כך מוכרת של סטיבן קינג. "שב" הוא אמר בקול
עמוק וגברי. בלי להעיף מבט לכווני. התיישבתי בזהירות על כסא
המלכות הפנוי שהיה קטן רק במעט מהכסא עליו ישב סטיבן קינג.
"קראתי את קורות החיים שלך והתרשמתי 60 מילים בדקה, 5 מטאפורות
לעמוד. אלה נתונים מרשימים. אני מעוניין שתעבוד אתי על הספר
הבא שלי. מה דעתך?"
"על מה הספר" שאלתי
"מה זה משנה?" הוא ענה "מדובר בספר שלי, שאני מוציא. מה אתה
אומר?"
"זה יהיה לי לכבוד מר קינג" עניתי בשמחה לא כבושה בכלל.
"יפה, המזכירה שלי תשלים לך את הפרטים הקטנים ותתאם אתך את
הפגישות הבאות. להתראות"
והוא קם ממקומו ולחץ בחוזקה את ידי.
יצאתי מהחדר כשחיוך טפשי מרוח על פניי. חיוך של אדם שברגע זה
הגשים את חלום חייו, אדם שאין לו שאיפות בחיים, אדם שמעולם לא
ישטוף את יד ימינו.
במהלך החצי שנה הקרובה עבדנו באינטנסיביות על הספר, סטיבן פשוט
מבריק והעבודה אתו למדה אותי המון. אחרי חצי שנה מאומצת ומרתקת
סיימנו את הספר, התוצאה הייתה יותר ממשביעת רצון. ספר מרתק,
כתוב היטב, סטיבן קינג טפוסי כמו שהגדירו אותו המבקרים. עוד
לפני שהספר יצא לאור זכינו עליו במועמדות בטקס האוסקר היוקרתי.
כל המבקרים המרו עלינו בתור הזוכים הבטוחים והגדירו אותי בתור
התגלית החדשה של עולם הספרות.
הטקס היה זוהר כרגיל. כל המי ומי היו שם, מיטב הסופרים
והכוכבים הגדולים הגיעו לשם לבושים במיטב בגדי המעצבים
המפורסמים ביותר. סופרות מפורסמות בלבוש מינימלי הלהיבו את
כתבי הצהובונים ונתנו פוזות מרשימות וחושפניות. אך מראש ברור
היה מי יהיו גבורי הערב. הספר שלנו זכה בעשרה מועמדויות שונות.
בינהן הסופר הטוב ביותר, הספר הטוב ביותר, כותב המשנה הטוב
ביותר, העריכה, העטיפה ועוד. כצפוי לקחנו את כולם, פעם אחר פעם
עליתי לבימה והודיתי לכולם כמו תקליט שבור, לקול תשואות
ההמונים. סטיבן לא עלה לבמה, הוא רצה לעלות בפרס היוקרתי ביותר
"הסופר הטוב ביותר" ושמרכז הבמה יהיה שלו ושלו בלבד.
כמובן שכך קרה. "את פרס הסופר הטוב ביותר לקח... סטיבן קינג".
הקהל עמד על רגליו ומחא כפיים, יוצר קולות המולה מחרישי
אזניים. סטיבן עלה לבמה באיטיות, נתן לקהל להרעיד את האולם עוד
דקה ארוכה, ואז, בדיוק כשנרגעה המולת ההמון, הוא החל לדבר.
"אני רוצה להודות לכולם על שבזכותכם קבלתי את הפרס הזה.
בלעדיכם, הקוראים והמבקרים, לא הייתי כאן. הספר הזה, שנבחר
לספר השנה, שייך לכם. הספר הזה, שאפילו כדי לנגב את התחת לא
הייתי משתמש בו הוא כולו שלכם." רחש תדהמה עבר באולם "הספר
הזה, שלא מחדש מבחינה ספרותית ולא כלום, שהעלילה שלו כל כך
שגרתית ובנאלית שאני מתבייש שהוא יצא אל האור הוא כולו שלכם.
זה מה שאתם רוצים וזה מה שאתם מקבלים. אני ומכונת ספרים נוספת
יצרנו בשבילכם את המקביל הספרותי למקדונלד, קליל, אורירי וחסר
תוכלת. אני מקווה שתהנו." הקהל ישב פעור פה, למשך דקה ארוכה
שררה דממה מוחלטת עד שאיש אחד בקצה השמאלי של האולם נעמד על
רגליו והחל למחוא כפיים. בעקבותיו קם הבחור שישב לידו והצטרף
אליו, ואחריו בחורה במרכז ואחד אחד נעמדו כולם ומחאו מחיאות
כפיים סוערות.
אתם בטח חושבים שהספר נכשל, אם כך אתם טועים ובגדול. בעקבות
הנאום הספר זכה לחשיפה תקשורתית חסרת תקדים והפך לאחד הספרים
הנמכרים בהסטוריה. סטיבן פרש מהמקצוע, לא לפני שהוא אסף צ'ק
שמן. ואני, אני המשכתי בשיא המרץ וכיום אני אחד הסופרים
המוכרים ביותר בעולם. מאחורי עשרות ספרים שנמכרו במליוני
עותקים, מכונת ספרים אמיתית.
|