תרמיל בית-ספר אחוז על כתף אחת מרדנית וסנדוויץ' סורח שנותר
בו מיום האתמול הם שליוו אותי לעבר בית הקברות במושב. גם השכנה
לספסל שעורי מתמטיקה רצתה להצטרף, כדי להיות שם. צלחתי את
ההבנה, שהגיעה רגע אחרי הזעזוע, וכי מי לא ירצה לטעת רגל אחת
בקו המתאר הדק המחבר בין עולם היש לעולם האין, בין ההבנה השלמה
של חוסר ההיגיון לבין החפצים בטירוף (שהוא שם נרדף לדממה
סואנת). צעדנו, כתף לצד כתף ונכנסנו בשערים. מכוניות דהויות
קבלו את פנינו, והרגשתי באדרנלין שהולך וצובר תאוצה. גם פליקס,
הפיזיקאי פייטן הקומוניזם שלימד אותי מהות חוק שימור החומר,
עלה בי באותם רגעים. תהיתי לאן החומר מוטס כשהוא משנה מצב
צבירה, מאדם ללא-אדם, מלא-אדם לשניים.
סבא וסבתא של הקרבן השבועי בחממת בית הספר, לא יכלו לשאת את
עול הסרטן שהתגלה לישיש, אחזו יד ביד, שנסו מתניים והרעידו את
תא מטען כשחיברו את צינור האגזוז לחלל פנים הרכב. כך בחרו
להינמק. יחד, מוקפים אמוניה וגזים בצבעים וטקסטורות, החליטו
שלא להמתין לבשורת הסרטן, אלא להקדים תרופה למכה. יש שמעדיפים
פתרונים מלאכותיים. עלו בי תובנות קלות מסוג "כצאן הטבח",
כשחשבתי בך. לבטח היית מגדיר את הסיטואציה כתיאטרון האבסורד.
מבט נוקב בקרקע, ברמשים שבטח לא שוקטים על שמריהם תחת רגלינו,
נרעד באחת משהרגשתי שנתקלתי בגוף זר. אלא שהזרות התחלפה בהבנה
משהישרתי מבט לעברך. "ברוכה הבאה, יקירה", אמרת. "ללוויה
הראשונה שלנו".
כשהקרבן השבועי, בוגר בשנה משהייתי אני, צפה לעבר רגבי העפר
שהושלכו לעבר הבור בו הוטמנו סבו וסבתו, הוא שתק. לא היו
מקוננות בבית הקברות במושב. קינון לא הלם את הסגנון הרווח
באותם ימים. היתעלות, דווקא כן הלמה. חשבתי שחלקיו של השלם
דווקא רבים ממנו, גדולים ממנו, והסתחררתי. ביציאה מבית העלמין,
הבטתי מאחורי כתפי, ומשהסתמן שאף אחד לא מבחין, ושכולם
מבחינים, התחלתי מפזמת "בת 16 הייתי, ולא ידעתי כלום". שירה
הייתה תמדי דרך נוחה לעגל פינות, ואספתי איצטרובל אחד למזכרת.
בלילה גששתי לעברו באצבעותיי, מחפשת אחר צנוברים. זכרתי,
שבספסל מוצל תחת ערבה בוכיה אמרת לי שבכל מיתה נובט גלעין.
ואני, עבורי גלעין זה פיסטוק, או צנובר, או קשיו. התבלבלתי.
צנובר נובט, או צומח? האם זה שהקשישים גוועו בשניים אומר ששני
צנוברים ממתינים למגע אצבעותיי? והאם הצנוברים הם השלם, או שמא
הם סכום חלקיו. עצמתי עיניים, בהיתי בתקרה ורק קראתי לך שתבוא.
כמהה להבקיע צנובר אחד לעבר מיתרי הקול שלך, שישקיט וישבית את
הצרידות שליוותה אאת קולך שקונן בי לילה אחר לילה מאז. כששאלתי
אותך, במבט נזיל וקריאה תמה, שנים לאחר מכן, אם שמנה וסלתה,
הרכנת ראשך. "כמה שיותר ממך בעולם הזה, יותר טוב", הנהנת. מאז,
טעם צנובר צורב את החיך, ואני שלמה ומחולקת.
1.4.06 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.