היי... שלום... מה את עושה כאן?
הניחו אותי כאן... בטעות. עוד מעט ישימו לב שאני חסרה ויחפשו
אותי.
לאן היית אמורה להגיע?
למחלקת הילדים.
אני שמח שאת כאן. מזמן לא ראיתי מישהי יפה כמוך.
תו...דה... ר...בה. נחמד שהגעתי לכאן. אף פעם לא הייתי כאן.
נעים מאוד שמי י-קיר.
נעים גם לי. שמי תמו-נע.
אפשר לבקש ממך משהו... טובה מיוחדת. בשבילי...
אשתדל... מקווה שאוכל למלא את בקשתך.
אולי את מוכנה להיתלות עליי?
למה אתה רוצה שאיתלה עליך?
נמאס לי להיות כל הזמן לבד. את חברותית ויפה כל כך. אני בטוח
שיהיה לנו נחמד זה בחברת זו.
אתה צריך להודות ולשמוח בחלקך, שאתה לא תלוי באף אחת. הלוואי
עליי! למה לך שמישהי תיתלה עליך?
אני רוצה להכניס קצת צבעוניות לחיים שלי. אני בודד. אין לי עם
מי לדבר ולחלוק את חיי. משעמם לי נורא. אני רוצה חברה אמיתית.
מישהי שאוהב.
תחשוב על הצד הטוב שבעניין. אין לך מחויבויות לאף אחת. אף אחת
לא מעיקה עליך. לא באה בדרישות אליך. לא תופסת מילימטר מקום
עליך. אתה משוחרר! עצמאי בשטח.
בכל זאת... אז מה את אומרת... מוכנה להיתלות עליי?
אני לא חושבת שאני פנויה. אני אמורה להיתלות בקרוב מאוד במחלקת
הילדים.
אוף, כל כך חבל! לא מתחשבים בי. משאירים אותי תמיד לבד, לבן
חלק, חשוף. אני רוצה מישהי שיש בה צבעוניות, רעננות. ונחמדות.
כמו שלך. נמאס לי בחדגוניות שלי. לבן ורק לבן. תמונה יפה עליי
תוסיף לי טעם לחיים.
מה שאתה רואה אינו כל התמונה. אתה רואה רק את החיצוניות. את
הציור. הכבשה הגדולה הוורודה עם הכתם הכחול במרכז התמונה, כר
הדשא והפרחים, השמיים כחולים. את הצבעים החמים, את הפסטורליות.
אבל זו אשליה. החיים שלי אינם ורודים כלל וכלל - יפה.
חשבתי לתומי שמי שיפה יש לה חיים קלים.
חה... חה... חה... לי חיים קלים? ממש לא. מעבירים אותי ממקום
למקום, כשלמשה האחראי על הגינון והנוי מתחשק. עד שאני מתרגלת
למקום, לריחות, לאנשים ואז... מגיע פועל של משה, ובהינף יד
מוריד אותי, נושא אותי למקום חדש, תוקע מסמר ומצמיד אותי בוו
שמחובר לי מאחור לקיר חדש. אפילו לא שואלים אותי איפה אני רוצה
להיתלות באיזה מקום, באיזה גובה, על איזה קיר. פשוט עושים
כבשלהם.
מצטער, לא ידעתי שקשה לך כל כך.
אני מרגישה שם רע. אף פעם לא הייתה לי כימיה טובה עם הקירות.
כולם היו אטומים אליי. לא התעניינו בי. הם חשבו שהם עושים לי
טובה שאני תלויה עליהם. קירות אגואיסטים. פעם הרגשתי ממש רע,
כשהייתי חדשה ורק הגעתי. תלו אותי במיון ילדים. הרגשתי רע
מאוד. ניסיתי לשוחח עם הקיר שעליו הייתי תלויה. והוא פשוט לא
התייחס אליי. אני זוכרת שאמרתי לו: "ספר לי מה הולך כאן". והוא
אמר "תהיי יפה... ותשתקי". לא שאל מי אני, מה שלומי. כלום.
התעלם ממני לחלוטין.
לא ידעתי שככה קירות מתנהגים. אבל אני בטוח שאת מקרינה הרבה
שמחה לחולים. אופטימיות. משרה אווירה רגועה בכל מקום שאת
נמצאת. שמביטים בך רואים רק טוב. את גורמת לאנשים להחלים.
זה אמור להיות כך. אבל לפעמים קורה מצב הפוך.
איך? מה זאת אומרת? ספרי למה את מתכוונת.
וזה עוד לא הכל. אני לא יכולה לראות אנשים סובלים. בעיקר קשה
לי לראות שחולה לא מבריא... כשהייתי - זה המשך דברי התמונה, לא
כן? - במחלקה פנימית ב' לפני שנה, דווקא יצרתי קשר הדוק מאוד
עם סימונה. היא הייתה זקנה מאוד, אולי בת מאה. אישה מזרחית חמה
ומיוחדת. היא דיברה איתי המון, היא סיפרה לי את כל קורות חייה,
תמיד חזרה אל ילדותה, בתימן. שם הייתה רועת צאן. היא אהבה לדבר
על הכבשים שרעתה בנווה המדבר, ואיך נקשרה אליהם. וכמה היא
מתגעגעת לימים ההם. כנראה שבגלל הכבשה המצוירת עליי היא אהבה
לספר לי, מצאה אצלי אוזן קשבת. ואחרי כמה חודשים היא הלכה. ככה
לילה אחד אמרה לי ליל מנוחה, ולמחרת - מנוחתה עדן. לא שמעתי
אותה יותר. לקחו אותה. שני סניטרים. העמיסו אותה על אלונקה.
וזהו. מאז אני לא נקשרת לאנשים.
את מדברת על סבל? יודעת מה אני רואה כל יום? מיטה גדולה. במרכז
החדר. שמעליה הרבה מאוד נורות. אור חזק מרוכז. על המיטה תמיד
מישהו מכוסה בסדין ירוק... ורק חלק של גוף חשוף... דם.
מספריים... ומכשירים. איזו כמות... מכל הסוגים. גדולים וקטנים
וסכינים... פותחים גוף... סוגרים גוף. עוד ניתוח ועוד ניתוח
כמו בית חרושת... ככה בכל יום, אין שבת ואין חג. אני בקושי
מצליח לראות את האנשים. תמיד יש להם מסכות וכיסויים של הפנים
ועל השער והם תמיד מתכופפים ועסוקים רק באדם שוכב במיטה...
והקור פה... תמיד כאילו חורף. מזגנים פועלים כל השנה.
אבל אתה מציל חיים שזה הכי חשוב. יש לך ייעוד בחיים. שליחות.
אתה קיר איתן, בזכותך חדר הניתוח עומד על תילו.
אבל אצלך אנשים מביעים רגשות. צוחקים. בוכים. מדברים נוגעים
מרגיעים. ובעיקר מקווים. מה אצלי??? שקט. רק רעש של מכשירים
ודיבורים משעממים. "פתח כאן." "בדוק דופק..." "אנחנו מאבדים
אותו..." "איפה הווריד..." "המלקחיים בבקשה". אין דיבורים
אחרים. חוץ מזה שד"ר קליין פונה לאחות וקורא לה יעלי מתוקה. הם
לא מדברים על נושאים אחרים חוץ ממה שקשור לניתוח. אני מרגיש
מחוץ לתמונה. אני רוצה לדעת מה קורה בחוץ. מתי קיץ וחם, מתי
סתיו. אני זקוק למעט תרבות. לראות טלוויזיה. לא הצג שיש פה
שמראה אם החולה נושם. ועוד צגים רפואיים אחרים או הדרמות ולא
כאלה מפה.
ואני מרגישה שהייתי מתחלפת איתך עכשיו. לי נמאס לשמוע כל היום
סיפורים. זה מפוצץ לי את הראש. כשהייתי תלויה במחלקת היולדות
זה היה סיוט עבורי. באו המון אנשים, נחלים של מבקרים. כולם
דיברו בקול רם, הילדים תמיד צעקו, לפעמים רבו... הרעישו נורא.
רעש מחריד. התפוצץ לי הראש. ויחס אליי? לא הביטו עליי בכלל,
כאילו הייתי אוויר ולא תמונה על קיר.
ומה איתי? אני תקוע כל החיים כאן. לא יכול לזוז. הייתי שמח
לעבור להיות קיר במקום אחר. לנדוד מעט. לא להיות כל החיים
במקום אחד. לראות עולם.
הלוואי עליי. לי נמאס לנדוד. מעבירים אותי ממקום למקום. רוצה
תושבות קבע.
הייתי מתחלף איתך. מוכן להיות קיר נודד.
ואני הייתי מוכנה להיות תמונה עם מסגרת. שסוף סוף יכניסו אותי
לתוך מסגרת יפה, זהובה, מרשימה. שיתייחסו אליי בכבוד הראוי
ליצירת אמנות...
ככה זה בעולם, כל אחד רוצה את מה שאין לו. לא מרוצה ממה שיש
לו. איזה מזל שנפגשנו. עכשיו אני מרגיש טוב. אני מבין שגם
אחרים תקועים כמוני.
נכון, כל אחד עם התקיעות שלו. אני על מסמר לקיר.
ואני בתוך מבנה, ליסודות הבניין.
יודע מה... הייתי רוצה להיתלות עליך קצת. להאיר את יומך, לגרום
לך קצת נחת ושמחה. אתה לא קיר אטום. יש בך רגישות. אתה קשוב
אליי. שומע וגם מגיב. זו הרגשה כל כך נעימה וחדשה לי.
אופס... אני רואה מישהו מגיע... נדמה לי שבאים לקחת אותך.
היה שלום... י-קיר יקר שלי.
להתראות תמו-נע... מקווה שתמצאי לך מסגרת קבועה.