אף כוכב לא מאיר עליי הלילה. גם הירח מתחבא לו אי שם בשמים
השחורים והקרים האלה. אני מתעטפת בעצבות וטיפות מלוחות מתגנבות
אל לחיי, יורדות באיטיות מלנכולית אל שפתיי וממליחות את פי.
מחשבות מרירות-מתוקות מתהלכות להן במוחי, משאירות אותי עצובה
יותר וחשוכה. אפילו שביב של תקווה לא נותר בי הלילה, האבדון
מחלחל לו בנחישות בדמי, קורץ לי לסיים כבר את הסיוט.

בלחש מספרים לי השמים שהלילה מתקרב לסיומו. אם אני רוצה להצטרף
אליהם כדאי שאעשה זאת בקרוב. אם רק היית פה עכשיו כדי לחבק
אותי ולהבטיח לי שהכל יהיה בסדר. לנגב את דמעותיי ולנשק את
מצחי הקר בחום. לו רק היית לידי עכשיו הכל היה שונה.

מאסתי מתקוות שווא, חלומות באספמיה, אשליות. אני רוצה כבר משהו
אמיתי שייתן לי סיבה טובה להישאר כאן, סיבה טובה לחייך. זה
כמעט בלתי אפשרי להיות אופטימיים אם שום דבר ב-20 שנות חיי
הארוכות לא גרם לי אושר אמיתי. אין לי במה להיאחז יותר. אם
האושר לא יגיע בקרוב, אולי הוא כבר לא יגיע בכלל. אולי מוטב
שלא אתן לו הזדמנות בכלל להגיע, שלא אחכה לו לריק.

אני צמאה לתוכן. צמאה לתכלית, לעניין. הכל כל כך ריק אצלי. אני
כבר לא יודעת מה יכול למלא את החלל העצום שנפער בלבי החשוך. מה
כבר יכול להאיר אותו? להעיר אותו? זה כבר מעבר לשליטתי. נדמה
לי שהמצב הזה הוא מעבר לרחמים עצמיים. אולי באמת איני יכולה
לשאת עוד בתוכי את כל העצבות הזו. אולי השמחה כבר לא תלויה בי.

אני מביטה לשמיים המטפטפים עליי טיפות קרות ושקופות חסרות כל
רגש ומתפללת להוא שם למעלה שיחולל איזה נס. לא משהו גדול, רק
שלפחות לתקופה מסוימת בחיי אהיה כבר מאושרת.

לפעמים נדמה לי שלא נולדתי להיות מאושרת. שאולי פשוט יש אנשים
כאלה, שחיים מהעצב, ואני ביניהם לצערי. העצב משום מה תמיד ממלא
אותי, גם אם לא נותר עוד כלום מלבדו בתוכי. תמיד הוא מוצא את
החור הזה שעדיין יש בו איזה חיוך קטן וממלא גם אותו ביגון. אני
רוצה לחשוב שזה לא ככה, מנסה בכל כוחי להיאחז במחשבה שהאושר
מחכה אי שם מעבר לפינה, שהנה, עוד רגע ואני כבר מוצאת אותו. אך
כל פעם האכזבה מכה בי מחדש. והיא גדלה עם כל הבנה כזו. אני
פוחדת שיום אחד המכה הזו תהיה כל כך קשה עד שלא אוכל לעמוד בה
יותר.

הלילה נחלתי עוד אכזבה כזאת מהאושר.הפעם היא באמת גדולה, כבירה
אפילו.גופי חלש כבר מכל התהיות האלה, עיניי לא עומדות יותר
בעומס הרטיבות. כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך חלשה וחסרת
אונים. אני רוצה לוותר כבר, פשוט לשמוט את ידיי ואת גופי
ולהיכנע לייאוש.

אף כוכב לא מאיר עליי הלילה. גם הירח מתחבא לו אי שם בשמים
השחורים והקרים האלה. מחשבות מרירות- מתוקות מתהלכות להן
במוחי, משאירות אותי עצובה יותר וחשוכה. אפילו שביב של תקווה
לא נותר בי הלילה, האבדון מחלחל לו בנחישות בדמי, קורץ לי
לסיים כבר את הסיוט. אולי באמת כבר הגיע זמן לשים לו קץ.