נולדתי כשאני בן 16 עם שיער ארוך אסוף בקוקו ועגילים ביותר מדי
מקומות בפרצוף, ואין זה אומר שהייתה לידה מוזרה או משהו דומה,
רוב האנשים נולדים ככה (לא בדיוק ככה,אפשר להיוולד גם עם שיער
קוצים ודיסק של אבי ביטר),פשוט אני היחיד שסופר מהלידה
הנפשית.
אני רואה את חיי מתחילים רק מן הרגע שבו השתחררתי נפשית
מהוריי, ואז לראשונה גם היה לי חבר אמיתי ראשון, וזה לא שלפני
גיל 16 הייתי נער מתבודד חסר חברים, פשוט הייתי שונה משאר
חבריי, תמיד ידעתי את זה ותמיד גם הרגשתי את זה.
לשמוע Nirvana בביה"ס בו למדתי היה שקול לאטיסט במפלגה דתית,
שיחקתי כדורגל עם שאר הילדים אך ליבי לא נשבר כשהקבוצה עליה
הכרזתי כקבוצתי האהובה (לחץ חברתי זה לא דבר פשוט) הפסידה את
האליפות באותה עונת משחקים, הייתי אנגלי בניו יורק כמו ש-Sting
שר,ושאר הילדים ראו את זה ושנאו אותי בשל כך.

היה לי גם מספר מצומצם של חברים והיינו נפגשים בעיקר למשחקי
כדורגל בפארק, ולצפיית סרטים משותפת אצל אחד מאיתנו.
החברות שלנו אופיינה בברור, לא הייתה שום נאמנות אחד כלפי השני
וברגע שאחד מאיתנו סומן בתור מטרה לירידות מצד מישהו שאר
החברים היו מיד נוטשים אותו. אני זוכר את אותן פעמים שאני
שימשתי בתור מטרה כזו והעניין הוא שהירידות לא מסתכמות אף פעם
במשפטי מחץ מתוחכמים במיוחד כך שאתה לא פעם תוהה על הטיפשות של
המשורר, מה שבאמת מפריע זה הבידוד החברתי.
הייתי צופה בחבורות עליזות של בנים ובנות (ומזה בנות לעזאזל
?!) עוברות מולי ומדברות בקול רם על נושאי העניין המשותפים
שלהם,וזה הרג אותי (גם אם נושאי העניין שלהם היו מוזיקה מזרחית
ולכמה אנשים הם הרביצו היום). ואז בסיומה של החטיבה (תודה לאל)
עברתי לתיכון במרכז העיר וזה ממש היה נראה כאילו מעכשיו הכל
יהיה פשוט טוב יותר.

מכירים אנשים שעוברים למקום חדש ותוך בערך 5 דקות הם סוגרים עם
חבורת חברים וחברה צמודה חדשה?
אז אני ממש לא מאותם ברי מזל.
ואז במשך שנה שלמה אני עסוק בלהמציא את עצמי מחדש, לא שביזבזתי
את השנה הזו, התחלתי לנגן על גיטרה באס, להבין יותר במוזיקה
(Alice In Chains?! אצלנו היה רק Nirvana!) ואפילו הצטרפתי
ללהקה שניגנה זבל מקומי (טעות חיי, יראה מאוד רע בקורות חיים
שלי בעתיד) ואז בסוף השנה הראשונה שלי בתיכון התחלתי להתכתב עם
בחורה מהשכבה שלי ברשת.

שירן (סוף כיתה י')

במשך כל החטיבה, היה דבר אחד (כן בטח, היו איזה מליון) שממש
היה חסר לי. לא היו לי ידידות בכלל, היו כאלו שמחליפים איתן
היי ביי כמה פעמים ביום וגם זה נפסק בשלב מסוים.
העובדה כי התכתבתי עם שירן שהייתה בשכבה שלי הביאה את העובדה
הברורה, מפגש.
נפגשתי איתה מספר פעמים בעיקר בהפסקות שבין השיעורים ולהפתעתי
בנות לא הורגות אותך כשמדברים איתן על עניינים שהם לא רומנטים
או עם כוונות רומנטיות, הן גם מעניינות!

שירן לא הייתה התגלמות הידידה האולטמטיבית שראיתי בחלומתיי
(שומעת רוק, מנגנת בגיטרה, שותה בירה) אבל בהחלט הייתה מספיק
משעשעת ונחמדה כדי לענות על הצורך הנפשי שלי בידידה.
ובכן מדוע מפגשים אלו לא צמחו לכדי קשר רומנטי? התשובה באה עוד
בטרם העלתי את האפשרות במחשבותי.
שבועים לאחר מפגשנו הראשון,שירן סיפרה לי כי יש לה חבר חדש
מהכיתה שלה, מישהו שאפילו דומה לי קצת חיצונית (ולמה שבחורה
תצא עם מישהו שדומה לי,זה פשוט לא קורה). לשירן היו הרבה חברים
וחברות ולאחר חודש היא הציעה להכיר לי חברה שלה (מאוחר יותר
הבנתי כי היו לה רעיונות שידוכיים בראש, אך באותו רגע לא ראיתי
את זה).