אני נועצת לי תמרורים בהווה בשביל שאחזור אליו בעתיד
אבל אפשר לכנות את זה גם כהוראות הפעלה למחר
אני חושבת שישו לא קבע לו תמרורים לאורך הויה דלורוזה, הוא
פשוט ידע.
הייתי רוצה לנשום סדיר, לבטח כמוהו, בקצב מחמיא לדם המקשט את
קימורי גופו עד לנקודת הצניחה
העור המאיים להקרע תחת עומס כוחה של הכבידה
אולי הוא ששימש השראה למכונות, שמלבד כהות חושים ממכות סטטיות
לא ילמדוני דבר.
הוא לפתע שאל אותי מה אני זוכרת מתל אביב.
אני עניתי בשקט: "גינה". אני לא יודעת אם הוא שמע, אבל הספק
היה משמעותי לדקירה.
חרב הנעוצה בי מזמנים הזכירה נוכחותה בחזה. נקודת הפגיעה
מטיילת בי שם, השאיפה למאזן ולחוסר קיפוח של כל אחת מהן.
יורדים אל האורות, יורדים אל השלולית, אני לא בטוחה שבא לי עוד
קפה.
בדרך חזרה הוא עצר ודפדף עליי רוחות צדיקים בריח של ספר חדש.
לרגע נפלתי בהתמסרות אל תוך בריכת הקבר והייתי אחד מאלו
שעניינו אותו כל-כך.
גוש פחם גדול הביט אלי, מגובה העיניים לכיוון הקרקע. האיום
נשאר שם, גם כשכבשתי אותו.
רעיו עטורי הראש בפרחי לילה הפגינו נוכחות ברכות, ברכו את
בואי, כתומות.
המחשבה נעצרה עם הדרך, שנבלמה על ידי תנשמת קטנה שאת שמה לא
אדע. הישבן שלי התכווץ כמו בכל רגע פתאומי של חוסר בטחון...
הוא לא בלם את הזרם החושש לשיכחה.
חשבתי על לגעת עם קצות אצבעותיי בקצות האצבעות של אחר, לנשוף
בעדינות את מצב רוחי של נוגה אל חיישניו, אך הדמות ההיא התחלפה
מהר ב'אני'.
ואז חשבתי עליה, איך מחר אני מתיישבת מולה, מצליחה לדבר סוף
סוף מהויות קטנות. מדמיינת חיבוק, זה שאני הכי רוצה.
שביל אפרפר, שם קו מתאר לשקעיי פניי, ללא גורמים זרים בעיניים.
זכרון, שרק היא תראה ותדע.
באסוציציה ברורה, אני קופצת לעוד אישה. שקטה, לא דומה לתבנית
שהמח שלי יצר אחרי פעמיים בחדר ארור. היא לעומת זאת עטפה, ולא
דפקה את הצד השני, ההפוך לבעיה. זה אולי מוקדם מדי לאמר שבחים,
אך תמיד נכון לאמר לי כשלון.
ההתרשמות שהלמה בי חלקיקים חלקיקים אך בבת אחת מתפשטת כרעידה,
דגדוגיי פנים הבשר אל הבחוץ, נמסות באוויר המגונן, החם. הפרחים
הלבנים שחיפשתי, אך רק בלילה הזה זכיתי לקבל, איימו להשכיח,
אבל הפחד שלט.
התמדת הזכרון במטען שולי הנפש - המקומות שמעבר לאופק המוכר
שלי, באופן מרוכז. |