כשאתה סוף סוף עומד, ניצב אל מול משהו, קטן, גדול. משהו שאתה
תמיד מגמגם לקראתו, רועד מהמחשבה שלא ניתן לברוח, כולם עוברים
את זה, וזה לא מועיל להרגשה.
כשאתה סוף סןף עומד שם, וזה כבר לא מפחיד כשזה היה או נראה,
במקום כזה, של "זה לא כל כך נורא", שם כולם נופלים.
המקום של הגאווה או חוסר הבטחון
האדישות
הכל, אל מול כולם, שקיפות. אתה נופל בלהביא את עצמך, אתה נופל
בלגרום לאנשים לאהוב אותך בגלל מי שאתה.
השאלה הנשאלת היא בעצמם - כולנו כל כך מפחדים מעצמנו שיבריחו
את אלו שאנחנו אוהבים? ולמה תמיד "אנשים אחרים" עושים את זה
תמיד יותר טוב?
מתי נלמד לסמוך על עצמי? מתי אלמד לסמוך על עצמם?

וזה עולה ויורד.

ואני רואת את עצמי מבחוץ, תחושת פטאתיות קלה בעייני.
ולמעשה, אני רואה את עצמי מהעיניים שלו, דרכן, שבהן הבטתי רק
פעם אחת ארוכה והרבה פעמים אחרות בטעות וכמעט בלי כוונה
למשהו...

וזה עולה ויורד.

ולפעמים אני רוצה לראות אותי אחרת. עם קצת יותר בטחון, בלי
להרגיש שמביטים לי בגב. או לפחות להרגיש שזה נעים, ולא חודרני,
ולעשות הכל ההפך... אני עושה הכל ההפך כשאני תחת השגחה.

ואולי הוא מסתכל עליי גם, אולי לא, ואני מתגרה באי נעימות של
עם עצמו
זה מוזר, ואני לא יודעת למה אני כבר לא מגיעה למקום ההוא,
המקום בו כולם נופלים בפניהם, מתי אני אחשף במקום ההוא, מתי
אני אפול ואחבל ואשרט בשביל לקום, להחלים ולחלום.

כמה עוד הימים יכולים להמשך במתח ללא מקור
ברצון להכיר משהו אחר, חדש
ולא לדעת כל כך מה
לא לדעת למה לצפות.
וזה רוצח את עצמו, העניין הזה, כי אני כבר בנקודת אי ידיעה
איפה אני.
ואיך אפשר להתאהב רק בזכרון, בקו מתאר, בצללית בהירה של אדם
ובפועל אין שם אף אחד.
רק פיזית, אבל רחוק.

ולמה לי לבקש שיאהבו אותי? למה לי לבקש את זה בכלל.
למה לנסות. והאם                
והאם, והאם, זהו בעצם המקום ממנו כולם נופלים בסוף.
קצה הדמיון
קצה ידיעה
קצה התחושה
הצוק של עצמי, ולפול ממנו אל תהום של מישהו אחר
אולי רק במקום המסוים הזה שבו נופלים,
אולי רק שם קיימת אמת.

ואם אין למעלה ולמטה למה זה מרגיש שאתה לא יכול להתנתק מהאדמה,
ואיך זה מרגיש שאתה לא יכול לגעת ולהירטב מהשמיים.
זה כן מרגיש כשיש מישהו ליידך, והוא לא יודע מה זה להסתכל לך
בעיניים, אז זה כן פאק של עצמו, זה בעצם פאק של עצמך, וגם אם
אתה חושב שאתה יודע איפה אתה נמצא, באיזה מפלס ובאיזו המדרגה,
והאיש שלעומתך, הגובה שלו נעלם ולא נמצא, ונמצא... רק המימד
הסוריאליסטי שלי.

כשאדם מסתכל עליך, יודע שאתה שם, מרגיש, הולך, חולף על ידו.
הוא עומד, הוא נמצא, הוא קיים ונשאר במקום, הוא נוכח במקום בו
כולם נופלים. והבושה, הגאווה, הביטחון או חסרונו הם כולם
זרזים. הקש ששבר את גב הגמל. כל אחד מסוגל להפר את האיזון,
לבטל את הכבידה בעולם שלו. לפול, זו יכולה להיות ברירה
או אי-ברירה
או אי-ידיעה שבסוף היא ידיעה

אבל כשמגיעים לקצה של ההבנה, לפני שמגיעים לקצה
אתה מבין שאתה נופל, אין לך מה לעשות.
לפעמים זה נעים, ואולי עדיף לחשוב ככה - סוג של תחפושת לחוסר
אונים.

וכל מה שאני רוצה לעשות, כל מה שאני רוצה לעשות.
הוא לפעול מתוך בחירה, רצון.
בשפיות.
צעידה בטוחה בעולם הסוריאליסטי שלי או הריאליסטי-מזוהם של
כולם.
אני רק רוצה לגשת לשם, אליו
להשמיע צליל, להגות רצון, חלום כמוס
פתאטי, קטן, עלוב, בזוי לאחרים.
כי מי יחלום על להכיר מישהו אחר בעולם המהיר והמטורף הזה,
בו הסיפוק לא ניתן לדיחוי, כאן ועכשיו,
ואם אין אז מוותרים ועוברים לתאבון הבא.

ואני רוצה להיות נאמנה לעצמי
ובתור מעוף לעתיד, אולי אפילו נאמנה לאחר גם.
וזה בזבוז זמן כנראה.
אולי מחר אני אלך בצעדי גמד, אל המקום בו כולם נופלים.
ואולי אצליח להשאר באוויר,
לעצור את הנשימה,
לפני שאצלול ואחנק
לפני שאספיק לבזבז מילים אולי-צרות
ואעשה את הצעד.


איך בני אדם משתנים, כמו סלעים בחוף הים עליהם הגלים מתנפצים,
וחורטים
ויוצרים
מפסלים

או כמו העץ, צומחים ונעשים ירוקים עם הזמנים.

או על ידיי אחרים פשוט נהרסים ונבנים, ולפעמים על ידיי עצמם.
וכשאתה הורס את מה שנבנית, את מה שבנו להן השנים,
הרס עצמי - אתה לא בנאדם.
הייתי רוצה שינפצו לי את הידיים אחרים, בשביל שלא אוכל לעשות
במקומם. ואולי לא אוכל לעשות כמותם


והיום אף אחד לא דיבר איתי, ואני לא יודעת על איזה שביל לצעוד.
הצעדים שלי הולכים לאיבוד.

כשאני מסתכלת על בני אדם עוברים וחולפים מול פניי המקובעות,
אני שואלת את עצמי איזה מין עולם אגואיסטי בנינו לעצמנו, כולנו
שכבות-שכבות של בצל.