יש באופניים חלק כזה שמחזיק את הכיסא יציב. מין סוגר ברזל,
ידית קטנה כזו, שנראה כאילו יצרו אותה בשביל גמדים מהאגדות.
אחד מנייאק כזה בא וגנב לי אותה. השאיר אותי נכה, עם כסא
מתנדנד, עם גלגלים ללא חיבור.
אז הלכתי לי ברגל, מחפש את הים, מסתובב ברחובות תל אביב הלא
מוכרים וחושב לעצמי, איך עושים דבר כזה לאנשים ?
אני הולך מהורהר, מדבר בפלאפון, שוב מזכירה אוטומטית עונה לי,
לשם שינוי אני משאיר הודעת ייאוש, משהו לגבי מצבי ההולך
ומדרדר, אני לא שם לב ועובר באדום, כמעט נדרס ומגיע בנס אל
הגדה השניה.
הזמן חולף לו במחשבות ואני מגיע אל הים. מחפש לי קנטה נחמדה
לשבת בה ולעשן את סוף היום.
חצי המזח שמולי קרא לי. הגעתי אליו עם חיוך של החצי השני.
התיישבתי וגילגלתי לי דראם לתוך ריזלה אדומה, נסיון להזכיר לי
ימים שמחים יותר.
לא מצאתי מקום גרוע יותר להתיישב בו מאשר על אחד הסלעים שיוצר
תעלה תת מימית, שמי הים נכנסים אליה ועושים רעש של מפל.
אבל אין דבר כזה טוב או רע, חשבתי לעצמי, נזכר במילותיו של
סוסאן. אני לא צריך להעדיף זה על פני אחר. הכל הוא אחד.
הצלחתי לזרום עם העניין, מעשן את הסיגריה המגולגלת, רוח ערב
קרירה נושבת על פני, והים נצבע בלילה המתקרב.
אני בוהה בגלים ובשמים, מפסיק ת'מחשבות מכל היום, נותן לדברים
להכנס לי פנימה, לתוך המודעות. להיות מודע.
הגלים, כשהם נשברים הם לוקחים איתם את המים. כשהגל עולה הוא
מעלה איתו את המים, לא לוקח אותם, רק מעלה. אבל כשהוא מתחיל
להשבר, המים שהעלה נדבקים אליו וממשיכים איתו, לא עוזבים,
עושים קצף ורעש.
והסרטן הקטן שיצא ממתחת לסלע. איך הוא רואה את העולם ? רואה כל
היום גלים אל מול עיניו הקטנות המבצבצות מעל לראשו. רעש של
גלים, כל היום. ידיו הזריזות מלקטות ירוקת מהסלע. גלים, כל
היום. לא רואה אותי ממטר.
אבל אני רואה אותו את הסרטן, וגם את הגלים. לובש סווצשרט צבעים
מנפאל, מגלגל לי עוד אחת, והולך.
הלילה כבר ירד, ואורות מהטיילת חודרים אל תוך החוף. אני נצמד
לאווירה המשתנה, איך רעש הגלים הולך ונעלם, איך הסלע מתחלף
בחול, האורות מתערבבים.
החול, כשהולכים דרכו, מושכים אותו איתנו, והוא עף עם כל צעד,
יוצר הילה שכאילו מלווה ת'צעדים.
העיניים מחפשות כל הזמן והמודעות בולעת את הכל. מלא במעצורים,
מחסומים, מלא בדעות, בדתות, בשטויות, בסרטים בסיפורים. רוצה
להיות חופשי.