כבר הרבה זמן לא פגשתי בך, אולי זה ממש ניצול מצידי איך שאני
חוזר אליך עם הזנב בין הרגליים רק כשקשה. עד עכשיו היה נהדר,
וכמעט ששכחתי אותך, את קיומך. ואז הכל מתמוטט, נופל, מתפרק
לרגלי. וכשבוכים קשה לראות למרחק, רק קרוב - מאד קרוב, והנשימה
קשה, מהגעגוע (ולא אליך). אז אני איתך, רוקד בשקט, בריקוד
המיוחד שהיה לנו פעם, אבל עדיין חושב עליה. וזה מקובל עליך,
קיבלת את זה פעם, וגם עכשיו זה בסדר מבחינתך (ואני יודע שגם
בעתיד כשאני אצטרך אותך). ואני? אני לא נותן לך כלום (לא
שביקשת הרבה), אני רוצה אותך רק בשביל לסלק את הכאב והגעגוע.
והידיעה שלך, שכנראה שכשיסתדר - אני אזרוק אותך שוב (אבל מקווה
שאני אשאר, והאמת - גם אני). אבל כמו תמיד, כשהעזרה שלך תעבוד,
ואני אתעורר מחדש ואשוב לחיות זה יגמר בינינו, ואולי מתישהו
בעתיד - בנפילה הבאה, אני אבוא אליך שוב.
ואתה עט יקר - תקבל אותי בזרועות פתוחות, ושוב הדיו שלך כמו סם
יתן לי לחיות שוב.