ללילך
עמדת כך, פסוקת גפיים אל מול המרחב הנפלא הזה
עשב ומוץ, ובוץ שמתריס אל מול שולי הגרביים
שגרבת הבוקר לכבוד המגפיים שלך, האדומות
וסייח אחד, בהיר מוכתם, באורווה שנושקת לקו אופק צפוני
הרעיד בך שבריר רגע ניכר.
הקפיטליזם המשתלח שלך לא יכל להרפות
ואת, את אפילו לא הבנת את עומקה של שאלה, העזת
בנוסח "מה מחירו של אחד?", וחווית ונכווית ברגע מכונן
(בדיעבד).
עיניך נתקלו באחת במבט חסר ישע
וידייך נגעו באוויר מחוספס
"מה מחירו של מעיל ליתום?", שאלה אותך בת האיכר
הרועמת, זועמת, זו שקורצה מאותו החומר שאת
היית מרגישה שוצף בדמך, אילו רק היית מתעוררת לבוקרו
של שטוף שמש, ועיתוני שבת במרפסת שמשקיפה לדקלים
שהיום לא מדושני עונג, כמו אבא
היו מרמזים לך על זוג יומרני מקדומים שניסו להשקיט מצפון
או להינות מהדברים הפשוטים, כשחלמו על ארוחת שישי בערב עם הבן
הקצין, עד שהיומרה נקטעה באחת בפיצוץ, שהסתמן לעברי דרך כותרת
פופוליסטית שכיחה, שלא הרעידה את אמות הסיפים אלא רק גרמה
לאנחה מקוטעת שיעול, להשתלב בנוסח
"הייתי שם", אני והרשמקול.
בפעם הבאה, ידעת להניח את האצבע על רגע כזה
להראות לכולנו, שנראה ונירא, שנזכור
כשאמך בקשה הנחה אל מול מתולתלת שזורת חוטי כסף בשיערה
היא עמדה לה, דוממת, ריאותיה עולות ויורדות בקצב הרוח המערבית
שתקפה,
עטויית סחבות של מושב בערב ערפילי, כשהשבת בפתח
תותים וארגזים מקיפים אותה
(לבטח היית מקמרת את גו הפה-דה-בו-רה שלך אילו אבסורד בצבעי
פסטל היה אופף את הסיטואציה, אך לא קימרת אלא היבטת. מציצה,
מתרצה. מחפשת קרקע נוחה בקול שאון הרכב המתניע, להניח עליה
זרוע סוררת.)
אמך שואלת, מנסה להשיג הנחה, והקמטנית משיבה לה ששבת, וליל,
והילדים ממתינים לארוחה חמה שתוגש,
ואת, בתגובה, לא נכנעת אל מול הקלות הבלתי נסבלת שבהפרטת רחמים
אלא בקשת שנזכור, מרעיפה על אבא בקול רם - להמשיך
כמו מתקשה להתמודד עם האין.
דוק מתבגר נרקם במעטה הקרנית שנשקפת אליי במראה. חומה.
מלאה.
והנה בגרת. סייחה מוכתמת. אצילית. נטולת מחיר. נטולת פאתוס.
בקיץ, כשתמהרי להמיר תובנה לתנועה, תזכרי בו בסייח
ואותה, את המשלחת, תהפכי ליתד.
פעם, לבטח, כשנשב על קפה שחור
נפריח עיגולים במרחב הדקלים המדושנים,
כשאת תעסרלי כף יד שמנמה בין זרועותיך
הו אז אני אצליח להניח את האצבע
על היצר הילדי שבך, שלבטח, ילדתי, לעולם לא יתבגרן.
אז ניזכר, בבוז לנוסטלגיה, בביקור ההוא שלך, אז, בשרונה
כשאני תניתי ותליתי,
(באותו סוף שבוע בו מיאנתי להצטרף אליכם, בטלתי במחי יד הזמנה
לצבע, וחמצן, מוכיחה ומגחכת גרמתי לך לחייך, את לבטח תודי ש
התבצרתי בעמדותיי, בשטח הבית, ותגידי ש
הקפתי עצמי בפקטור אחד שימלא יצרים שמשוואה מרוכבת לא תוכל
להכיל. ואני אוסיף, ממלמלת "בלעדיך")
את חייכת, רכה ויקרה ואמרת רק, כאן, או שם
הינני.
(ואני אתהה מי את עכשיו. בת איכרים אפרורית שזורת מרדנות
אדומה, מגוננת, כשהיית. או נצר לסייחה פרועת תודעה שהינך)
31.3.06 |
