עד כמה אנחנו מרגישים מפגרים לפעמים... כשאנחנו לא יודעים
דברים ומגלים אותם רק כשאנחנו גדלים.
אז זה מספר על אחד כזה.

"היי אתה", רציתי לצעוק אבל לא היה לי אומץ.
"למה הוא נראה ככה?" שאלתי את עצמי.
היו לי כל כך הרבה שאלות בדקה, מי זה האיש המשונה הזה?
איפה המשפחה שלו? למה הוא מבקש כסף?
אבל באותה שנייה יצאה רק מילה אחת "אתה", ואז הוא הסתובב אליי
ושאל אותי
"מה אתה רוצה ילד?"
עניתי "אתה, אתה, אתה."
הוא אמר: "ילד, אתה אילם?"
אמרתי לו בצעקה "אני רק בן 8 אז תענו לי על השאלות."
האנשים ברחוב שתקו והתחילו להתלחשש. שמעתי אישה מרחוק אומרת
"הוא משוגע."
האיש הזקן התקרב אליי ואני כמו טיפש ברחתי מהמקום.
יום למחרת אימא לקחה אותי לבית ספר.
בינתיים, כשנסענו, בנסיעה חשבתי על האיש אתמול.
ופתאום המכונית נעצרה ואימא ירדה והתחילה לבכות.
ניסיתי להגיע לחלון אבל הייתי נמוך מדי.
אחרי דקה שמעתי קולות של אנשים צועקים "יאא משוגעת". אנשים
בוכים, מתקשרים.
אימא אמרה "אבל הוא קפץ."
אני עדיין לא הבנתי מה קרה.
עכשיו, אחרי כמה שנים אני מבין שאני הייתי כל כך טיפש, הרי זה
היה מול העיניים שלי, היא הרגה אותו, והיא עשתה איתו משהו שלא
התחרטה עליו לעולם,
אותי.