זה היה הוא,
אני בטוחה,
כן,
אני זוכרת,
זה אותם עיניים
אותו האף,
אותו חיוך מתוק...
דנאל, זה היה השם שלו....
האהבה הראשונה שלי בגן ציפורה,
בין המגלשה לארגז החול... הייתי הילדה הכי יפה בגן והיינו
חברים...
מצחיק, עד היום לא חשבתי עליו, שגמרנו את גן חובה הוא טס עם
אמאבא והאחים לשליחות בארה"ב, בדיוק לפני 9 שנים,
31.6.92 זה היה היומולדת שלי, הייתי בת 6...
והיום, 1.9.2001 ראיתי אותו, מדהים, הוא נראה בדיוק אותו
דבר, ונראה טוב, עכשיו הוא קורא לעצמו דניאל, מתאים לו, לשנות
את השם באמריקה...
ראיתי אותו, ברגע שנכנסתי לשער בית הספר.
'זהו' חשבתי לעצמי 'אני נכבר ילדה גדולה, כיתה י התחלה חדשה'
אבל איזה התחלה חדשה ואיזה נעליים,חזרנו לימי הגן, ואני, שרון
אוחיון, פוגשת את דנאל בקר (שהפך תוך 9 שנים לדניאל בר), דנאל
שהיה איתי בגן, שהיינו משחקים בחול והיינו חברים, והוא כולו
חיוכים, מחייך אלי.
צילצול... או כמו שאומרת אחותי הקטנה (כולה בת שנתיים)
ליצלוץ... "שרוני, את מאחרת...." ככה היא היתה אומרת לי כל פעם
שהיינו שומעים את הצילצול מבית הספר היסודי שממש מתחת לבית.
נכנסתי לכיתה, י4, מגמת אדריכלות ומי מתיישב לידי?
כמובן, דניאל בר!
"בוקר טוב, דנאל בקר"
"אני לא דנאל אני דניאל" הוא מתעצבן!
"טוב, שיהיה..."
"מאיפה את מכירה את השם משפחה הקודם שלי?"
אני בשוק, הוא לא זוכר אותי!
"לא משנה" עניתי...
"אז תגידי, מתוקה,איך קוראים לך?" מתוקה הוא קורא לי????
מה הוא חושב לעצמו?!?!?!?! אני זועמת...
אבל נמסה מהחיוך המתוק שלו...
"שרון" עניתי
"שרון זה שם יפה...
את יודעת שרון, ביולי חזרתי משליחות בת 9 שנים בארה"ב,
הייתי גר בקליפורניה, ממש יפה שם"
אוקי, אני אשחק את המשחק שלו כאילו אני לא זוכרת אותו ומעולם
לא הכרנו בעבר...
"אה, באמת? יש לך תמונות משם???"
"בטח, תבואי אליי אחרי בית ספר לראות?"
"טוב, בסדר"
"שני ודניאל, רק התחילה השנה, אתם כבר רוצים להסתבך איתי?"
כן, לא טעיתם, זוהי עדנה, המורה המכשפה שלי.
"סליחה" אמרנו שנינו (איזה תיאום!!!)
היה בסה"כ ממש נחמד הייתי עם כמה חברות שלי כל היום...
שדי התלהבו מהיחס שדניאל נתן לי...
ואני מצידי, התאהבתי...
ובסוף היום מעיין, החברה הכי הכי שלי קראה לי
"שרונוווווווש.... יאלללה, הביתה"
"שרון, לא אמרנו את באה אליי??"
אוופפפססססססס
לגמרי שכחתי....
אני פולטת לעברו "רק שניה אני הולכת להגיד משהו למעיין"
"מעיין, אני הולכת עם דניאל הביתה"
בדרך דניאל מספר לי שהם חזרו כי הם רצו ללמוד תיכון פה...
ואחרי זה לעשות צבא.
"זאת הארץ שלנו אז החלטנו לחזור"....
"מי זה החלטנו?" שאלתי.
"אני ואחי, הוא לומד בבית ספר אחר בקצה השני של העיר, מגמת
אלקטרוניקה."
"אהה, יופי..." פלטתי...
"זהו, הגענו, זה הבית שלי" אני ל מאמינה.... הם גרים באותו
בית!!!
"בואי, מה את המומה????"
"שרוני, אני רוצה להכיר לך מישהו" ממתי נהפכתי להיות שרוני??
ואת מי הוא רוצה להכיר לי? אולי את ההורים שלו? אולי הם יזהו
אותי.
הוא פתח דלת ואמר "שרוני, זה אחי התאום דנאל".
עמדנו שנינו, אני ודנאל, המומים.
הם אחים, אחים תאומים.
אני מאוהבת בדניאל, האח התאום של החבר שלי מארגז החול.