הנה - סוף סוף... החלטתי לקחת לעצמי ערב חופשי - בלי עבודה,
בלי חברים, בלי - תאמינו או לא - בארקה!
רציתי לנוח, להירגע. ואני שמחה שעשיתי זאת.

אבל עדיין, בשקט הזה, המחשבות חודרות וחודרות - כמו תמיד.
כל שיר, כל סרט, כל תנודה מזכירה משהו מהחיים האמיתיים שנמצאים
מחוץ לחופש הפרטי הקטן.
ושוב אני חושבת על חיי... חושבת על מה שיש באמת ועל מה שהייתי
רוצה שיהיה. נותנת למחשבות לרוץ אחורה וקדימה, מפליגה בדמיון
שם חיי מסתדרים בדיוק כפי שרציתי. מחזירה אנשים שעזבו כבר מזמן
ומוחקת כאלו שעדיין כאן. מתפלאת לפעמים כמה יצירתית אני יכולה
להיות...

חושבת על בדידות. על כך שכשבאמת הרגשתי נורא - פתאום כולם
נעלמו.
התרחקו.
חלק גיאוגרפית. חלק לא.
חלק מרצון. חלק שלא.
חושבת על כך שהבדידות נעלמה! והנה אני חוזרת לעצמי - לויטאליות
שלי!
אבל לכמה זמן?

תמיד אנחנו תולים את תקוותינו במקומות גבוהים, בתקופות אחרות:
"אולי אחרי בית הספר", "אולי בצבא", "אולי אחרי הצבא", "אולי
באוניברסיטה".
מתי?
איכשהו זה הרבה יותר קל לקוות, מלנסות ולשנות באמת.

אז איפה הוא בעצם האושר הזה שאנחנו כל-כך מחכים לו? ולכמה זמן
הוא מתכנן להשאר?
מה מביא אותו? מה יוצר אותו?
והרי ההרגשה הזו היא כה רגעית - היום אתה שמח ומאושר. מחר אתה
כבר לא. ולהיפך.
והיא תלויה רק בך. אתה יכול הרי להרגיש מאושר מכל דבר - אהבה,
משפחה, מאורע, מוסיקה...
כל דבר!
אז מה בעצם אנחנו מחפשים? מה חסר?
מנסה לחשוב על הדברים שיש ביכולתי לשנות - ולא מעלה על הדעת
אפילו אחד.

אז איך בעצם עושים את זה?
איך מתעלמים מהנסיבות ונותנים לעצמך להיות מאושר כאן ועכשיו?
ברגע זה ממש? מבלי לקוות שאולי... בקרוב... בתקופה אחרת...
בחיים אחרים...

האם אנחנו מסוגלים להיות מאושרים במאה אחוז? Pure happiness?
האם בסולם של 1 עד 10 ניתן להרגיש כאילו החץ נמצא על ה"10"?
האם אני אוכל להרגיש ככה אי פעם?

האם אני רוצה להרגיש ככה אי פעם?