עומד על מעקה ומביט מטה. כוכבים מעלייך מבריקים בסדר מופתי אבל
בתוכך משתולל הכאוס השחור. הכאב כמעט נסבל, אך בו זמנית מייסר
מדי. אתה סופר לאחור שניות, כל פעם דוחה עוד במעט את השיחרור
שאתה כה מייחל לו, כמעט טועם אותו על לשונך הכבדה. וזה מצחיק
לחשוב על זה כך, אתה יודע. וזה כואב לחשוב על זה כך, אתה יודע.
וזה הרסני... כן, גם זאת אתה יודע.

עומד מביט מטה בעוד עטלפים חגים סביבך, כמקהלת נשרים טרום
הטרף. משהו נשבר בך והדבק שלך אזל לפני זמן כה רב. ניסית לשנות
ולהשתנות, אך בו זמנית ניסית לכפות על רצונך להשאר זהה. ובכן,
הצלחת בכך. הצלחת מאד אפילו.
הכאב הישן נושן זורם כמוגלה בוערת אל תוכך, ממלא אותך בזעם
ועצב הנשזרים לפתיל הרסני הבוער בך כעת, לקראת סיום, שאחריו
קיים רק סוף אחד ויחיד. אתה נאבק בפתיל הזה, מכבה אותו במקום
אחד, רק בכדי לגלות ניצוץ במקום אחר.

עומד לך וכפות רגלייך רועדות, חשות את מחשבות הכפירה ומפצירות
בך לשקול שנית. עינייך דומעות בעוד אתה סופר שניות לאחור...
אבל גם הן לא מסוגלות למחשבה אכזרית המפלחת את ראשך שוב ושוב
ושוב.
התירוצים שלך כבירים, טענותיך כשל עורך דין מוצלח המייחצן עצמו
בכשרון רב... ובכל זאת אתה חש שבית המשפט שלך מוכרח להחליט
אחרת, שכן הפעם לא יהיה ערעור.
גווך מצטמרר מצינה קרה שמגיעה מתוך תוכך ומרוח הפורעת את שערך,
ואתה ממשיך לספור אחורה לאיטך, מדלקם שיר ערש קטלני שאחריו אין
צורך בנשיקת לילה טוב.

עומד על מעקה ומביט מטה...
העץ שלך נגזם לכדי שני ענפים בלבד, והבחירה, כמו תמיד, נשארה
שלך בלבד.