מלי אף פעם לא היתה טיפוס של קיץ. הקיץ תמיד הזכיר לה את כל
הדברים שלא יכלה לעשות.
והנה - באופן אירוני: הילדה של חורף בין אלפי אנשי ים, באמת
כבר לא קיימת בחורף.
גם הגשם הראשון לא איחר להגיע - שבוע וחצי אחרי ההלוויה. וזה
לא היה גשם - זה היה מבול.
כאילו מסמן על תחילתו של עידן חדש - עידן בלי מלי.

עברה שנה בדיוק, וזה מוזר. הייתי מצפה לכתוב שהשנה נעלמה בכזו
מהירות, כאילו הכל קרה לפני חודשיים לכל היותר, אך בכל זאת -
כל כך הרבה השתנה. נראה כאילו עבר נצח. הכל שונה.
כמעט וכבר לא נותר לי זכר מהחיים שהיו לי לפני שנפטרה.

לפני שנה ויום עדיין הייתי ילדה שבדיוק התחילה לשקם את חייה
מאובדן נוסף שחוותה בעבר. עם פטירתה של מלי הכל התנפץ שוב.
היה נורא קל להשתקם כשהיא לידי. המחשבה על כך שהיא תמיד שם
להקשיב, לייעץ, לעשות, להצחיק... זה נתן לי הרבה כוח. כמובן
שכך גם הידיעה שהיא מרגישה את אותו הדבר כלפי.
אני חייבת להודות שבכל פעם שהיא היתה שולחת לי הודעה או מתקשרת
כדי לספר משהו - הייתי מרגישה כבוד. אחת מהמלאכים של אלוהים
היא החברה הכי טובה שלי...

ואז היא נפטרה. ואני שוב נשברתי ושוב התחלתי את תהליך השיקום
מהתחלה. רק שהפעם הייתי בוגרת יותר. חזקה יותר. ובסוף זה עבד.
וזה לא שבחרתי בדרך והלכתי אחריה עד שהצלחתי - היו כל-כך הרבה
שבילים. טעיתי הרבה. נראה שבכל פעם שהרגשתי שהנה, אולי הפעם,
משהו שוב נהרס. נראה כאילו אף פעם לא הצלחתי לבנות את מגדל
הקלפים עד הסוף. וככל שהתקדמתי יותר, וככל שקיוויתי יותר - כך
הקריסה היתה עצומה יותר. מכאיבה יותר.

אבל הנה - עכשיו אני מרגישה טוב. אני שמחה.
והיא לא כאן לראות. ואני - נורא קל לי לאבד את הכיוון. נורא קל
לטעות בדרך. והיא חסרה לי.
כל-כך הייתי רוצה לשמוע את חוות דעתה, את העצות שלה, לשמוע את
מה שיש לה להגיד על אופן החיים שבחרתי לחיות. לשמוע את מה שיש
בפי החברה הכי טובה שלי.

עמדתי היום מעל הקבר והרגשתי רע. הרגשתי כאילו לא חשבתי עליה
מספיק במהלך השנה. כאילו מרוב שחיפשתי את עצמי, שכחתי להזכר
בה. להזכר בחלק ההוא בי שקיים בזכותה. בדברים שלמדתי ממנה
ושכבר מזמן הפכו לאבני יסוד.
וזה לא שאני לא חושבת עליה - אני חושבת עליה המון. בכל
הזדמנות, בכל פגישה עם חברים משותפים. וגם כאלה שלא. בכל ערב
קריוקי בבארקה.
בכל פעם שמישהו עולה לשיר את אחד השירים שכל-כך אהבה לבצע אני
עדיין יכולה לשמוע אותה שרה, אני עדיין יכולה לדמיין אותה על
הבמה, אני עדיין יכולה להרגיש אותה שם.
כשאני בביתה, אני מרגישה כאילו היא יושבת איתנו.
ועדיין...
אני מרגישה משונה.
אולי עצם העובדה שאני עומדת על הרגליים בזכות עצמי, ואולי כי
השארתי מאחור כל-כך הרבה דברים שבעבר קישרו אותי אליה.
כאילו לא מגיע לי להחשיב אותה כחברה טובה.
אך הייתי חייבת לעשות זאת - לא היה טעם להשאיר אותם בחיי. הם
לא הועילו, רק הכבידו. והחשוב מכל - הם כבר לא מקשרים בינינו
יותר.

ובכל זאת - היום. בדיוק שנה אחרי ולמקרה שהיו ספקות, אני אגיד
את זה שוב:

אני אוהבת אותך, יקירתי, ואת תמיד אצלי בלב... ובארנק.
תודה לך על מה שעזרת לי להפוך להיות. הייתי במקום נורא שונה
עכשיו לולא את.
המגדל קלפים הנוכחי שלי הוא השני שהצלחתי לבנות עד הסוף בחיי -
הראשון היה החברות שלי איתך.