שנאתי את הדייר הזה. היה לו חיוך מעצבן שכזה, כאילו לועג לי.
תמיד חייך, חיוך מרושע של שמחה לאיד. כשפיטרו אותי מהעבודה,
חזרתי הביתה. והוא חיכה לי שם, כאילו ידע מה קרה. רק ישב
והסתכל עליי עם החיוך המזדיין הזה שלו. שנאתי את הדייר הזה.
תמיד הוא היה שם. גם כששירלי עזבה, הוא היה שם. הסיבה היחידה
לקיום שלו היתה לעצבן אותי, לצחוק עליי. לא יכולתי לסבול
אותו.
כשנשברה לי היד, הוא חייך. כשניסיתי לספר את עצמי, ויצא עקום
לגמרי, הוא חייך. כששוב לא זכיתי בלוטו שאני ממלא כל שבוע
בחמשת השנים האחרונות, הוא חייך.
אבל כשטייגר מת, זה היה השיא.
רציתי למחוק לו את החיוך הזה, הקר, המתנשא. איך הוא כל-כך שמח
בזמן שאני כבר חודשיים שוקל התאבדות?
רציתי למחוק את החיוך הזה מהפרצוף הדוחה שלו. לא יכולתי לסבול
יותר את הצחקוקים הבלתי פוסקים. היו לי כבר סיוטים עליו, לא
מספיק שהוא מעיק עליי במציאות אז גם בחלומות אני צריך לראות
אותו. בן זונה. הלכתי למחסן, הוצאתי מגרפה ישנה כזאת, שאחד
הדיירים הקודמים השאיר, כאילו במיוחד בשביל המטרה הזו.
היה לילה, הלכתי לחדר שלו. שם הוא עמד, ער לגמרי, כאילו הבין
מה עובר לי בראש. עמד... וחייך. לא היה אכפת לי. הרמתי את
המגרפה, והורדתי לו אותה על הראש. הוא לא התנגד, הוא נפל בשקט
והתבוסס בשלולית הכהה שנוצרה מסביב לגוויה המכוערת שלו.
אני לא חושב שאני משוגע, אולי קצת איבדתי שליטה. אבל משוגע?
משוגע אני לא.
אף אחד לא חיפש אותו. אף אחד לא תהה איפה הוא. אני לא חושב
שמישהו חוץ ממני ידע שהוא קיים. כלומר, היה קיים.
היה לי שקט ממנו. הדבר היחיד שהוא השאיר לי, הוא החיוך המעצבן
שלו שעדיין רודף אותי בחלומות. אבל הכדורים מסדרים את זה.