היה בה משהו עצוב כזה. המבט שלה היה אומלל, כאילו נגמרו לה
המים החמים באמצע המקלחת. אפילו שהיא חייכה... החיוך שלה היה
עצוב כזה. זה לא שהיא היתה בכיינית מעצבנת, אבל היה בה משהו
מדכא. משהו שגורם לאנשים שמסתכלים עליה להיות עצובים. היא היתה
מסתובבת ככה, לפעמים עוצרת לשבת על המדרכה. אף אחד לא ממש
התקרב אליה, אז היא פשוט נשארה בודדה. נדמה היה שכל יום שעובר
היא נהיתה יותר ויותר עצובה. אני לא חושבת שהיא נהנתה מזה, היא
לא נראתה נהנית מהדכאון המעצבן שלה. אבל לא היתה לה ברירה, כי
היא לא בחרה איך להרגיש. האנשים התחילו לדאוג לה, אבל לדאוג
מרחוק. הרבה אנשים ניסו לדבר איתה... היא לא נתנה אף פיסת
מידע. לא ענתה לאף אחד.
פעם אחת, היא הסתכלה עליי. אני מוכנה להשבע שהיא נעצה בי
מבטים. הרגשתי קצת לא נעים, היה לה מבט חודרני ומתחנן.
החלטתי לגשת אליה. היא ישבה על המדרכה, במקום הרגיל שלה.
התיישבתי לידה, הושטתי לה את היד והצגתי את עצמי: "היי, אני
הילה." היא רק המשיכה לבהות בי עם העיניים העצובות והרטובות
האלה שלה. ניסיתי שוב, שאלתי אותה אם קרה לה משהו ולמה היא
נראית כל כך עצובה. זה לא ממש עניין אותי, אבל לא יכולתי לסבול
את המראה שלה, יושבת ככה, אומללה על המדרכה. אמרתי לעצמי שכדאי
שזה יהיה משהו טוב, משהו כמו שהיא תפסה את החבר שלה במיטה עם
דודה שלה או משהו כזה. משהו ששווה לי לבזבז את הזמן שלי עליה,
על המטומטמת הזאת.
היא בהתה בי בעיני העגל שלה, הססה קצת ובסוף אמרה: "נגמרו לי
המים החמים במקלחת."