הוא ישב על הרצפה ובהה בחור שהיה פעור בה. הוא אהב את החור
הזה, היה יושב שעות לידו ומספר לו סיפורים. היה מדבר איתו על
כל מה שקרה, ועל מי שדיבר איתו, ועל החברה הבת זונה שעזבה
אותו. אימא שלו הייתה מתקשרת אליו לפחות שלוש פעמים ביום. הוא
שנא אותה. הוא הפסיק לענות לה כבר מזמן; והיא לא ויתרה והשאירה
מיליון הודעות. הוא זכר שהוא אמור ללכת היום לקונצרט של
האחיינית שלו. הוא זכר, אבל העדיף לשכוח. לא היה לו כוח ללכת
לקונצרט משעמם עם ילדים קטנים שמחזיקים מעצמם בטהובן לפחות.
הוא הרבה יותר רצה להישאר בבית, עם החור, החור האהוב שלו. זה
שהקשיב לו, ולא עזב אותו ולא צעק עליו ולא הציק לו
באובססיביות. הוא נשאר לשבת לידו עד אמצע הלילה. הסתכל עליו
בהערצה, שיבח אותו וטיפח אותו.
כשהשעה הייתה כמעט חמש בבוקר, הוא עדיין ישב שם. הוא הדליק
לעצמו סיגריה, הכין קפה שחור. לא היה לו כוח לכלום, הוא רק רצה
להישאר עם החור שלו לנצח ולשכוח מכל האנשים שמנסים להרוס להם.
כשגמר את הסיגריה שלו, זרק את הבדל לתוך החור. והחור רק שתק
ובלע אותו בשקט. נראה אתכם מוצאים חבר שמוכן לבלוע את הבדלים
שלכם, אין כזה דבר. רק החור... החבר הכי טוב שהיה לו אי פעם.
אפילו יותר מנמרוד הדפוק, שהיה חבר שלו כל התיכון. נמרוד היה
היפוכונדר ודי מעצבן. האמת, הוא היה חבר טוב. אבל אולי הוא היה
בכל זאת מעצבן כזה, בלי כוונה.
בסוף הוא מת, האידיוט. ממנת יתר. הוא אמר לו שזה יהרוג אותו,
נמרוד לא הקשיב. עכשיו הוא הרגיש שזה קצת לא בסדר, אבל זה גרם
לו להרגיש טוב. שהוא צדק, שהוא ידע מה יקרה. הוא חש מין
עליונות.
ככה הוא ישב כל היום שלמחרת, ישב וחשב. לפעמים שיתף את החור,
לפעמים לא. הוא חשב על נמרוד, ועל הקונצרט המפגר. ועל אימא
שלו, שכל-כך שנא. הוא שנא גם את אבא שלו, שעזב אותם ככה, עם כל
הבעיות. והוא שנא את האחיינית, שמאוחר יותר בכתה לאימא שלו על
זה שהוא לא בא לקונצרט. ממתי לאנשים אכפת לאן הוא הולך?
והוא שנא את ההוא מהבנק, שאף פעם לא הסכים לאשר לו את האשראי,
ואת נמרוד על זה שהשאיר אותו לבד עם כל האנשים שהוא שונא.
אבל את החור, את החור הוא אהב.