[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לפני די הרבה שנים, כשהייתי צעיר, עבדתי בדואר. הייתי אמור
להחתים כל מיני אנשים מוזרים על דף כזה, מין אישור שהם קיבלו
את החבילה. יום אחד, קיבלתי כתובת מסוימת. רח' קהילת ציון מס'
שלוש. הבית היה מרוחק ממרכז העיר, ולקח לי בערך חצי שעה למצוא
את המקום. בסוף, כשהגעתי, צלצלתי בפעמון. לא הייתה תשובה.
עמדתי שם אולי עשר דקות, עד שהיא פתחה את הדלת.
היא הייתה מאוד יפה, מיוחדת כזאת. היה בה משהו שונה. היא הדיפה
ריחות מוזרים, כאלה של רפואה אלטרנטיבית ונפטלין. בהתחלה
גמגמתי קצת, ואחרי זה הרגשתי אידיוט. בסוף הצלחתי להסביר לה על
הדואר שהיא קיבלה, היא חתמה ומיד הלכתי; בלי להגיד אפילו
'שלום'. אבל ידעתי, פשוט ידעתי שאני חייב לראות אותה שוב.
כנראה שאלוהים אוהב אותי, כי שבוע אחרי זה הגיעה עוד חבילה
שבמקרה הייתה מיועדת בדיוק לכתובת הזאת, של ההיא. ישר קפצתי על
ההזדמנות; הרגשתי מין צורך כזה לא מוסבר ללכת אליה. שוב הרגשתי
אידיוט; מה אני אגיד לה? מה זה יעזור אם אני אבוא אליה? בסוף
אני בטח אגמגם ואברח, כמו דביל. כמו שבסוף אני תמיד עושה. או
שיש לה חבר, ובדיוק כשאני אבוא הם יהיו באמצע זיון. זיון
אלטרנטיבי כזה, או מה שזה לא יהיה. בסוף החלטתי עם עצמי שאני
אלך, אחתים אותה, אחזור מהר ככה שאני אספיק לראות את התכנית
המפגרת הזאת בערוץ 5... זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות.
באותו זמן בדיוק חיפשתי דירה. קבעתי עם המתווכת להיפגש באותו
יום. מיהרתי לעלות על האופנוע ולהביא את החבילה אל ההיא.
הגעתי לבית שלה. היא פתחה לי את הדלת. היא נראתה בדיוק כמו
שזכרתי אותה, אולי קצת יותר זוהרת. היא חייכה אליי במין הכרת
תודה כזאת, כאילו שאני עושה לה טובה מיוחדת שאני מביא לה את
החבילות. היא חתמה על המסמך ולקחה את החבילה. הושטתי אותה אליה
במין אי-רצון כזה. לא רציתי שהרגע הזה ייגמר. זה נשמע קצת
מטומטם, כי זה לא היה באמת 'רגע'. זאת הייתה סתם סיטואציה
נורמלית, בין דוור ללקוחה. בין שני אנשים שלא מכירים אחד את
השני. שני זרים.
בדיוק לפני שעמדתי לעוף משם, היא אמרה לי: "רוצה להיכנס? לשתות
משהו?" זאת הייתה בעצם הפעם הראשונה ששמעתי אותה מדברת. עכשיו
היא נראתה יותר יפה מאי-פעם. היה לה את אותו ריח משכר כמו בפעם
הקודמת; לא יכולתי לסרב לה. נכנסנו לבית, מבפנים הוא נראה עוד
יותר גדול מבחוץ. הוא היה גדוש ברהיטים צבעוניים וכריות
מקושטות כאלה שהיו מצוירים עליהן פילים. היא הצביעה על אחת
הכורסאות והתיישבתי. היא הלכה לכיוון המטבח, הכינה לי קפה.
בזמן שהיא הלכה, הסתכלתי קצת מסביבי; ראיתי בפינה את החבילה,
זאת שהבאתי לה שבוע שעבר. היא הייתה חצי קרועה ומסביבה היו
פזורים חלקים קטנים וורודים. ממבט מעמיק יותר יכולתי לראות
שהחלקים הקטנים, היו אצבעות. אצבעות קטועות, שהיו מכוסות בנוזל
אדום דביק. ידעתי מה הולך לקרות; הסתובבתי וראיתי את הבחורה
עומדת מולי. הייתה לה סכין גדולה. היא הרימה אותה מעליי
ובתנועה חדה גמרה את זה. אבל לא היה לי אכפת, לא מהעבודה, לא
מכל מה שהשארתי מאחוריי, לא מהפגישה שהייתי אמור כבר להיות בה,
אפילו לא מזה שאני מת; כי הייתי מאושר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
והכל רק משחק של
דמעות, אני עף
למקום אחר.






אחמד אחמד מחבל
מתאבד במחשבה
אחרונה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/5/06 13:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרוני כהן

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה