תגית מעולם לא השתקמה דיה מאותו היום לפני שנתיים כאשר ערכו לה
תלמידיה מסיבת הפתעה ונעלו אותה, הקלסטרופובית, בארון הפינתי
של כיתת המב"ר. היא, המורה לחינוך המיוחד, ותיקת המוסד
"נעורים", הגיעה עתה לשלוותא. מתוך ממלכתה התחומה בארבעה קירות
לבנים בהתה בסיוט שוב ושוב: היום שבו נולדה מחדש לדמותה
המכונסת בתוך כותונת המשוגעים - כותונת היוסף שלה, פסים פסים.
מורה לתנ"ך הייתה עשרים שנה, היו לה בעל ובנים, אז היא הייתה
רגילה - עתה הפכה מיוחדת.

גיא לא התכוון לפגוע בה, כך הסביר לה ד"ר קלר. היא לא הייתה
כמו אותה המורה לספרות אשר לימדה את "סיפור פשוט" של עגנון
כאשר זרקו עליה תלמידיה פצצת סירחון. אצלה הנסיגה חלה בשקט, לא
פגעו בה פיזית.

הקירות הפסיקו לזוז כחצי שעה אחרי שקיבלה את מנת הכדורים
היומית מהאחות הרחומה, עובדת זרה במשרה חלקית. אז גם הפסיקו
המחשבות הטורדניות על העבר; השעה 5 וחצי, אמר השעון על הקיר,
אך היא לא ידעה אם יום זה או לילה. גם עצובה היא כבר לא, מאז
שסיפרו לה שחייה גם ככה לא היו הטובים בעולם. מה עוד שעכשיו
היא כבר בשקט ולא מפריעים לה.

מבט נינוח התפשט על פניה כשבאה האחות בשנית. היא שחררה אותה
מהכותונת ורתמה אותה בזהירות לכיסא הגלגלים. האחות עשתה מבט
רחום בשנית, חושבת היא לבטח שגורלה שפר עליה יותר. עכשיו
לוקחים אותה לגינה ואז לחדר אוכל, שכן כבר ניתן להאכיל אותה
במזון מוצק.

מאז שהתחילו להקפיד לא לטרוק דלתות בנוכחותה החלה נרגעת. היא
כבר פחות רגישה לרעשים חזקים. הבטיחו לה שהכל בסדר - 'טוב לך';
אמרו לה שבאותו היום שהתמוטטה מתפרכסת על רצפת הכיתה צחקו עליה
- עתה שומרים כולם את פיהם סגור. בחדר האוכל הרבה אחרים עוד
קשורים בכותונת וצורחים, אך לה יש אטמי אוזניים. היא כבר שכחה
מה הוא עצב, כבר לא רע לה. למי משנה אם היא הייתה אמורה כבר
לצאת לפנסיה לפני שנה, עכשיו במקום פנסיה היא בפנסיון. פעם היו
לה חלומות - עכשיו אין חלומות, לא ביום ולא בלילה.

"טוב מאוד!" אמרה הפיליפינית כשסיימה את האכלתה. עכשיו היא שוב
חוזרת לחדר ועוד מעט תותרנה רצועות הריתוק. היא צריכה לישון
עכשיו, אך משום שהזריקה כבר תעשה את שלה, עיניה יכולות להישאר
פקוחות...