כל יום שעובר, אני לוקחת עוד צעד.
מפחדת להביט אחור בכדי לא להתחרט.
נושמת כל נשימה כאילו היא היתה האחרונה. עולה לגג, מביטה ברוח,
ונותנת לה לנשוב לי על הפנים. מסתכלת על הנוף כאילו זו היתה
הפעם האחרונה.
וכך מעבירה לי ימים רועשים...

אני יודעת שיום אחד יבוא, ואני אמשיך לעשות הכל כאילו זה יומי
האחרון, מכיוון שהיום הזה יהיה אחרון.
אני ארגיש את טעם החיים על שפתיי.
אריח את הריחות שהחיים מעניקים לנו באפי.
אושיט ידיים לצדדים, להרגיש את הרוח הנפלאה שהחיים העניקו
לנו.
אנשק כל פרח ופרח שאראה.

אבל כלום לא משנה, כי כמה שהחיים שלנו טהורים ויפים, במבט אחד
אחורה אני רואה פיגועים, מחלות, אנשים נפטרים, הורים מתגרשים,
ילדים נהרסים.

אז אשב לי על כנפי הפרפר, בדרך אל האור, ואצעק בקול גדול: "שי,
אמיר, אני בדרך אליכם!"