לא רחוק ממרכז חדרה גרה איה. איה שפלונק. שפלונק זה שם משפחה
די מוזר, אני מסכים, אבל לא אני המצאתי אותו. ככה באמת קראו
לה, איה שפלונק. היא עבדה בתחנת הכוח של חברת החשמל בחדרה, זו
עם הארובות הגדולות. היא עבדה במשמרות לילה, ולעיתים רחוקות
במשמרות בוקר. היא היתה אחראית משמרת בחדר הפחם. כן כן, חדר
הפחם. יש גם חדרים כאלה. בחדר הפחם לא היתה לאיה יותר מדי
עבודה. היא רק היתה צריכה להשגיח שהמסועים הגדולים רצים כמו
שצריך, שהמעמיסים עושים את העבודה שלהם ולא מחפפים, שהתנורים
מוזנים כל הזמן בפחם, זה הכל. היא ישבה בתא זכוכית שקוף וגדול
בקצה העליון של אולם הפחם הענקי והשקיפה על המסועים ועל
העובדים מלמעלה. מדי פעם היתה מתבוננת בחמשת הצגים הגדולים
משמאל, מנטרת טמפרטורות, מהירויות, לחצים. זו היתה עבודה בלתי
מדהימה לכל הדעות, אבל היא לא התלוננה לרגע. גם ככה היא עבדה
שם בפרוטקציה, והמשכורת, ברוך השם, היתה הרבה מעבר לממוצע, אז
באמת שלא היה לה על מה לבכות. אז היא באמת לא בכתה.
לפחות לא מזה.
כשהיא היתה חוזרת בבקרים לדירה שלה בחדרה, הרחובות רק החלו
מתעוררים. היא היתה עוברת בדרך הביתה במכולת של שמחה ומביאה
משם לחמניות טריות ושוקו בשקית ואולי עוד כמה דברים. שמחה היה
בחור חביב שאין מה להגיד עליו יותר מזה.
כשהיתה מגיעה לדירה שלה היא היתה זורקת את התיק על השולחן
בכניסה, מורידה נעליים, מתפשטת כבר בדרך לחדר, וממשיכה ישר
למקלחת, לשטוף מעליה את הריח של החשמל. במקלחת היא עשתה דברים
שעושים בדרך כלל במקלחת.
הקורא האנין יבין שיש כאן קישור עדין לרעיון הקלוש שהובע
במרומז בסוף הפסקה האחרונה.
בסביבות חמש אחר הצהריים היא היתה מתעוררת, בדרך כלל. הגוף שלה
הרגיש לה זר ומטולא. כאילו אסף מישהו מהרחוב שאריות איברים
שאנשים אחרים השליכו, ואז הרכיב אותה חלף אחר חלף. היא היתה
צריכה כמה דקות להתרגל לעובדה ששוב לא מתה בשנתה ולאפלולית
הדירה ולעוד כל מיני אפלוליות שהנפש מפליגה בהן. היא שכבה
בעיניים עצומות או פקוחות ובהתה בקרקעית קליפת ראשה. היו
מוטלים שם שני ראשנים מתים בתוך שלולית זעירה שכמעט התייבשה
לחלוטין. ראשנים הם חיות מגעילות, אין בכך ספק, ומכל החיות
המגעילות שבעולם, הם כנראה המגעילים ביותר. ודווקא הם התנחלו
בקרקעית קליפת ראשה. היא לא ידעה איך אפשר לסלק אותם משם. לא
היה לה שום רעיון. ומטבע הדברים לא היתה יכולה לדבר על כך עם
איש, אפילו לא עם רופאים, אפילו לא עם העירייה. כולם ודאי היו
אומרים לה שהיא משוגעת ושולחים אותה להסתכלות או להחתים טפסים
צבעוניים בשבעה עותקים, אם היתה פונה לעירייה. בקיצור, עם
העניין של הראשנים היא היתה לבד, פחות או יותר, ולכן היא
העדיפה להדחיק את העניין ולעבוד בחברת החשמל לישראל ולהמשיך
לקוות שיום אחד פשוט תמות בשקט, או שהם פשוט ייעלמו מאליהם.
אבל דבר משני אלה לא עמד להתרחש.
להיפך.
באזור השעה שבע היא כבר היתה אחרי מקלחת שניה. ישבה בדרך כלל
על אדן החלון הגדול שבסלון, שתתה מיץ או קפה או מיץ אחר
והתבוננה ברחוב. הרחוב שלה היה צדדי למדי, אבל החלון שלה השקיף
בחלקו גם על הרחוב הראשי, זה שמגיע לתחנה המרכזית. חדרה היא
עיר אפורה, וככזו גם האנשים בה אפורים. החנויות בה אפורות,
הילדים אפורים, אפילו העצים אפורים כהים. כשהיתה מתבוננת ברחוב
היתה סופרת, בדרך כלל, מכוניות מסוג פורד פיאסטה או אנשים
זקנים כפופי גב או זוגות שהלכו ולא דיברו אחד עם השני. לפעמים
לא היתה סופרת כלום אלא מתבוננת באוויר ומנסה לנחש כמה
מולקולות טהורות של חמצן נותרו בו לאחר שבאו כל האוטובוסים
והמכוניות והוסיפו לו כמויות מדהימות של חמצן דו פחמני.
ולפעמים לא היתה עושה אף אחד מאלה. לפעמים היתה יושבת על אדן
החלון ומקשיבה לזמן שעובר.
הזמן שעובר, סתם בשביל ההרחבה המתודית, משמיע זמזום חרישי. כמו
של פלורסנט מקולקל כזה, אבל פחות נעים. זה לא צליל שקשה לקלוט,
אלא שרוב האנשים מעדיפים לא לשמוע אותו. אין זה דורש יכולות
דציבליות מפותחות או רגישות אוזנית מתקדמת. לא. זה דורש רק
רצון לשמוע אותו, זה הכל. ורוב האנשים, כאמור וכמובן מאליו,
פשוט מעדיפים להתעלם. בשביל זה יש להם שעונים, הם חושבים
לעצמם, כך שאם בכל זאת נרצה לראות כמה זמן עבר וכמה קצת נשאר
נוכל פשוט להתבונן ולגלות, אז בעבור מה לעזאזל להוסיף לזה צליל
עכור ומתמשך. ובאמת, אין כל סיבה. אלא שלאיה שפלונק היתה גם
היתה סיבה, ואפילו די מוצדקת. לפחות בעיניה.
אבל לא זה העניין כאן, אלא העובדה שהיא דווקא נהנתה להקשיב
לצליל של הזמן שעובר. הזמזום האיטי, המימי הזה, העביר בה
צמרמורות נעימות מאד לאורך עמוד השדרה, מלמעלה למטה ולפעמים גם
בחזרה. היא חשבה על זה כמסאז' הגדול של הזמן. הטיפול ההוליסטי
שמעניק לה העולם. לעזאזל, היא חשבה, עם כל הדברים המגעילים
שישנם בחיים, מזל שמישהו חשב על הצליל שמשמיע הזמן.
ואחרי שעתיים בדיוק היא כבר היתה בדרך החוצה. משמרת הערב
התחילה בעשר בערב והיא היתה צריכה להגיע קצת לפני בשביל לעשות
חפיפה עם משמרת היום. במשמרת היום עבדו אנשים מאד לא נעימים.
הם היו הבנים של והאחים של והאחיינים של וכל מיני כאלה של.
אנשים שהם כאלה של, הם מטבעם אנשים מאד לא נחמדים, משום שהם
מרירים. הם מרירים דווקא די בצדק, כי זה פשוט מסריח להיות כזה
של. אבל המרירות שלהם, על אף ההצדקה הגמורה, היא מרירה כמו כל
מרירות אחרת. היא מרירה ומדבקת ומרעילה, ומוטב להתרחק ממנה,
ומכאלה אחרות גם כן. איה העדיפה, על כן, לצמצם כמה שיותר את
המגע הכפוי שהיה לה עם אנשי משמרת היום. היא היתה באה, לובשת
את הסרבל הלבן והמגוחך שהכריחו אותה ללבוש, חבשה את כובע הקסקט
האדום שנכתב עליו "אחראית משמרת" באותיות מוצהבות ונכנסה לבועה
שלה בקצה העליון של אולם הפחם העצום. בזמן התדריך היא היתה
מקשיבה באוזניים כרויות ובנפש אטומה לחלוטין. היתה מהנהנת
במקומות הנכונים ואומרת "כן" בנקודות אסטרטגיות במיוחד וכל
הזמן היתה משרבטת על בלוק הנייר שלה. האחרים היו חושבים שהיא
רושמת הערות ונושאים לביקורת ומעקב, אבל האמת היא שהיא ציירה
עיגולים מתכנסים ומפתחות סול ופה. ככה זה, זה מה שהיה עולה
בראשה עת אטמה את נפשה.
אחרי התדריך האחרים היו מסתכלים והיא היתה נשארת לבדה בבועת
הזכוכית הגדולה. בדרך כלל, בדקות הראשונות, היתה יושבת ולא
זזה. עיניה היו מתרוצצות בשלווה על הנעשה בעולם הגדול מתחתיה.
על האנשים המיוזעים המעמיסים פחם באיתותיהם הגדולות, על
המסועים הגדולים המתקדמים בסיזיפיות אינסופית אל עבר שום מקום,
עשרים וארבע שעות ביממה, שלוש מאות שישים וחמש יממות בשנה, מזה
שנים על שנים על שנים על שנים. מתקדמים וחוזרים, מתקדמים
וחוזרים. באופן מפתיע, לפחות עבורה, רק בחדר הזכוכית האטום לא
היתה מצליחה לקלוט את הזמזום הרעוע של הזמן שעובר. אבל זו לא
היתה אשמתה. זו היתה אשמתו. אשמתו של הזמן, זאת אומרת, משום
שהוא מעולם לא ביקר שם, ולכן גם לא זמזם.
פחם הוא דבר נהדר. הוא שחור וקשיח ויש הרבה ממנו. אפשר לשרוף
אותו ומהקיטור שנוצר לדחוף את הטורבינות הגדולות שבאולם
הטורבינות הגדולות. הטורבינות הגדולות מסתובבות ויוצרות חשמל
לכל ילדה וילד בישראל, חוץ מלילדים ולילדות הבדואים שצריכים
להתחבר באופן פיראטי או לגנוב גנרטור. החשמל גם הוא דבר נהדר.
הוא זריז ובלתי נראה ואפשר לעשות איתו דברים נפלאים. אפשר
להאיר ולהעביר מידע ולחמם מים ולקרר קוטג' ולהוציא להורג. גם
קוטג' הוא דבר נהדר, וכך גם ההוצאה להורג. הקוטג' הוא לבן
וחמצמץ ולפעמים יש בו תשעה אחוזי שומן אבל לרוב רק חמישה,
וההוצאה להורג היא חסרת צבע אבל מלאה בהמון גוונים שקשה
להסביר. היא מרוכזת מאד ויש בה משהו חמים אם כי בלתי ידידותי
למדי. עבור רוב האנשים, כך היתה סבורה איה, הוצאות להורג היו
דבר זר ומרוחק. אבל לא עבורה. היא עשתה מנוי לחבילת הזוועות של
הכבלים ובכל פעם שמצאה זמן לנפשה היתה יושבת בסלון וצופה בערוץ
ההוצאות להורג. היו שם תוכניות לא רעות בכלל, למרות שהיה חבל
לה שברוב המקרים הסוף היה ידוע מראש. אבל זה בדיוק העניין, היא
חשבה לעצמה, שבכל מקרה הוא ידוע מראש.
איה היתה בחורה על הכיפאק, באמת, רק שלפעמים היתה לה נטייה קצת
מוגזמת לשמחה יתרה. כן, באמת. לפעמים פשוט בלי סיבה היתה פורצת
בצחוק פרוע. צחוק משחרר כמו זה שמתפרץ ממך והלאה אחרי שתקעת
פלוץ אימתני באמצע ישיבת הדירקטריון השבועית, או בדיוק כשסיימו
להקריא קדיש בהלוויה של דודה סימה. וזה לא שהיא היתה בחורה שלא
ידעה לשלוט בעצמה. ההיפך הוא הנכון. רק שעניין השמחה אצלה, כפי
שציינתי, היה קצת רופף. לדוגמא, היתה יכולה פתאום להתחיל
לבכות. לבכות משמחה. לבכות מרוב אושר גדול שהיה מציף אותה בזמן
שישבה בבועה הממוזגה שלה בקצהו העליון של אולם הפחם הלוהט,
הכבשני. היתה יושבת ופתאום היה האושר מציף. ממש ככה, מציף. בלי
מעצורים ועכבות היה מתפרץ מכל העברים. היה חודר בעד פתחי
האוורור ומסתנן דרך צגי המחשב ומחלחל דרך החרכים בינות
המרצפות. היה בא ומציף. כל החדר היה מלא בו. כמעט ולא נשאר לא
אוויר לנשימה מרוב אושר גדול ושמחה צרופה, ועל כן היתה בוכה.
דמעותיה היו גדולות ומתוקות, והיו זולגות על לחייה אבל לעולם
לא היו נושרות. הן היו מצטברות על הלחיים, כאילו צוירו בידי
מישהו, ולא הולכות לשום מקום. יושבות ונוצצות בשלווה. ואיה
היתה יפה. הכי יפה בעולם, כמעט. איה שפלונק והדמעות הנוצצות.
אח... הכי יפה, אני מבטיח לכם, הכי יפה בעולם.
אחרי עשר דקות של בכי מאושר שכזה היתה חייבת למצוא מגבת לנגב
את כל הדמעות המתנחלות האלה. אבל לא היתה מגבת, כי אסור היה
להכניס מגבות, אפילו מנייר, לבועת השליטה. זה היה חוק מפורש
שקבע רוטנברג בכבודו ובעצמו, ואם הוא קבע אז לא מתווכחים. כולם
ידעו זאת וצייתו בשקט. אז בהעדר מגבת איה לא היתה מנגבת את
הדמעות אלא נותנת להן להתייבש לבד. משום שהיו אלה דמעות מתוקות
לא היו מצטברים עליה משקעים של מלח גס, ועל כן העניין היה בא
על מקומו בשלום ללא נזקים אסתטיים.
מיותר לציין שלא היתה לאיה שפלונק שום זיקה לחשמל או לפחם או
לעובדי חברת החשמל, ולכן ברוב המקרים המשמרות היו עוברות עליה
כאילו לא היתה שם בכלל. כאילו צללה למשך לילה שלם, עצרה
נשימתה, והיתה יוצאת מן המים רק בעברו האחר של הבוקר. היא היתה
עובדת מצטיינת, זה נכון, אבל רק משום שהיתה מנותקת לחלוטין
מעבודתה. היתה עושה אותה באופן ממוכן, או-טו-מטי, כאילו כלל לא
הגיעה לעבודה אלא רק שלחה את גופה שיחליף אותה. וזה מצחיק, אני
חושב, כי זה בעצם ליבו של העניין. כלומר, מעמדתי הרחוקה
והשפופה בצד ערימת הפחם הענקית שעל יד מסוע 5, הייתי יכול
לראות אותה בבירור. וממה שראיתי משם זה נראה לי כמו לב ליבו של
העניין.
כלומר זה בדיוק...
זה בדיוק מה שלא...
נו מילא.
כשאחזור הביתה אשטוף גם אני ממני את ריחו הדביק של החשמל. |
