נדבק. מסכן שכמותו. ככה סתם, החליק פנימה. רציתי לסגור עליו
אבל על תנועה קלה הסבה לי כאב חד. הוא פרפר לי בתוך הפה
בניסיונות נואשים להיחלץ מהבוץ הדביק שנקלע אליו. לרגע התפללתי
שיצליח. שלא ידגדג כל כך בלב. לא ריחמתי עליו. אם הוא היה
במקומי הוא היה אוכל אותי בלי מלח. פשוט כאב לי. מן השורש ועד
לעלי הכותרת. כאב לי עם כל תזוזה, אפילו אם לא זזתי.
כבר שבוע שכאב לי הגבעול. זה התחיל כסתם קלקול ריבה, אבל במקום
להשתפר המצב החריף. הכל התחיל כשאכלתי את החרק ההוא. ממש לא
הגשתי כלום בהתחלה. הוא היה פריך כזה, טעים. או שבאמת הייתי
רעב. אבל אחר כך התחלתי להרגיש באמת לא טוב. גופי החל להתרכך
ולהתקפל, הצוף שלי כבר לא היה כזה מתוק, כזה חלק. עלי נשרו
כמעט כולם ולבי פנה כלפי האדמה.
מהזווית הזו ראיתי את הבן של השרמוטה שאכלתי מתעופף לו לכיוון
אחד הצמחים השכנים. בדמיוני שיוויתי אותו מגשש מעלה מעלה, עד
לפתח המתוק. דמיינתי איך מחושיו הקטנים נעים באוויר, איך הוא
מסתובב סביב סביב, עד שמועד ומחליק פנימה ונדבק. דימיתי אותם,
טורפים זה את זה בתאוותם, כפי שהיה איתי.
לא הזהרתי. לו הייתי מזהיר את החרקים, היינו כולנו גוועים
ברעב. אנו הצמחים, היינו צופים אחד בשני. פעמים הרוח קירבה את
זה לפניו של זה, אבל רוב הזמן פשוט עמדנו. ככה זה אצלנו. לא
מתקרבים, לא מתרחקים.
אני זוכר את ימי החיוניות שלי, בהם עוד הייתי צעיר. הייתי תופס
שבעה, אולי שמונה חרקים - ביום! ככה, בלי מחשבה, פשוט שותק
ועומד יפה. ככה הייתי מחכה. הם היו באים אלי, נדבקים אלי,
נשבים ביופי ובמתיקות שבפתח. אך היום פשוט עמדתי כך, רפוי
וכפוף, אתו בתוכי, בלי תיאבון. ככה נשארנו, אני והוא, למות
ביחד. |