עמדנו שם במעגל של חיים,
עמדנו שם ליד הר של מתים.
עמדנו שם מחובקים,
יצאנו משם מחוזקים.
בינינו מגן דוד אחד דולק,
"יתגדל ויתקדש" באוזננו הדהד.
"אמן" שעורר את האפר,
תקווה שעוררה את הלב.
"עוד לא אבדה תקוותנו".
עטופים בכחול ולבן צעקנו.
פתאום, באמת התכוונו.
פתאום הבנו,
פתאום ידענו.
ההמשך הוא אנו.
ובאותו הרגע לא נזקקנו למילים נוספות,
ובאותו הרגע הן קיבלו משמעות - השתיקות.
את הרגע הזה
צילמתי בזכרוני בלבד.
בזכות הרגע הזה
הבנתי שלעולם לא אשאר בצד.
וזהו הרגע הזה
שאזכור עד אחרון ימיי,
כי זהו הרגע הזה
שנותן משמעות לחיי.

עמדנו שם בצורה גיאומטרית
שאין לה סוף ואין לה התחלה.
עמדנו שם ושרנו את "התקווה".
עמדנו שם במעגל של חיים
שהם רק קריצה מן הזמן,
אך ידענו שאת הרגע הזה
לא נשכח לעולם.

עמדנו שם במעגל של חיים,
וידענו שאנחנו הממשיכים.

30.3.2006 - בעקבות המסע לפולין, מיידניק