זה היה בקיץ אחד.
היינו יורדים ליער ויושבים בכרי פרחי הפעמונית הכחולים. שעות
על גבי שעות היינו יושבים שם, בשמש הקיצית, נושמים את אוויר
היער הכבד. את כל הקיץ היינו מבלים שם, וכל יום הוא היה קוטף
פעמונית אחת ושוזר אותה בשיערי. כך עשה כל יום עד שהשיער הזהוב
היה נרקם כולו בכחול. לקראת סוף הקיץ הוא היה שולה פרח-פרח
משיערי, עד שלא נותר בו ולו  פרח אחד. כך היה כל קיץ.
נשיקה מרפרפת של שמש והמון פעמוניות.

קיצים רבים עברו מאז אותו קיץ ראשון, ובכל אחד מהם ירדנו אל
היער לשבת בין הפעמוניות, להתעטף בכחול המשגע הזה.
אך השיער האפיר, הרגליים נחלשו ואני חליתי.
הוא היה צריך לשאת אותי על הידיים מן היער, הפעמוניות עדיין
בשיערי. הוא לא הספיק להתירן.

שכבתי על המיטה, מתבוססת בכאב הנוראי של מחלתי, והוא תמך בראשי
והתיר לאט-לאט את הפעמוניות משיערי. הוא עשה זאת באיטיות
מלכותית ובמסירות שכזאת, שכמעט לא הרגשתי שהחורף כבר הגיע.
עם בוא הגשמים הראשונים הוא סיים להתיר את כל הפעמוניות, כולן
חוץ מאחת, שנותרה אובדת וסבוכה בשיער האפור.
האם הוא מתכוון להתירה? אך הוא נותר קפוא, משעין עצמו על ברכי,
ראשו חפון בין זרועותיו וכף יד אחת שלו פרוסה לפני בהבעה.
בשארית כוחותיי הרמתי יד רועדת אחת והתחלתי מתירה את הפרח
הכחול הדהוי. הוא היה סבוך כולו בשיער, קשור באלפי קשרים.
אינני יודעת כמה זמן עסקתי בהתרתו, אני רק יודעת שבכל אותו זמן
הוא נותר שרוע על ברכי, שותק.
לבסוף הצלחתי להתיר את הפרח. ברגע ששחררתי אותו משיערי הוא
הרים אלי את ראשו בתנועה חדה, כמי שהתעורר כרגע מחלום בהקיץ.
כף ידו הפרוסה התעוותה והעניים הכחולות, העמוקות, שלחו אלי מבט
מפוחד, שואל, בודד.
חייכתי אליו במרירות וליטפתי את ראשו, הראש הזה שליטפתי פעמים
רבות כל כך בעבר. הנחתי את הפרח היבש בכף היד הפתוחה ונעלתי את
אצבעותיו על הפרח.
להתראות.