הם דוממים, שותקים.
עכשיו הם אינם.
ואין עוד דמעה של ילד.
ועוד זעקה של אם.
ואין עוד תפילה של אב - "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".
בעיניים עצומות-
הם שותקים.
והצינה הורגת.
הרוח שורקת זעקתם.
קולם לא יישמע עוד.
ושם יש שלג לבן.
ושם יש מגיני דוד בודדים כחולים.
ושם יש עצים ירוקים.
ושם החיים ממשיכים כרגיל.

והיום כשהיינו שם השמיים בכו.
דמעות קטנות.
דמעות שקטות.
חשבתי אולי כל דמעה היא ישות.
כל דמעה היא על אדם,
על ילד,
על גבר, אישה, קשיש.
כל דמעה היא כאב.
והדמעות הופכות גבישיות-
שלג.
הכל הפך טהור כלובן.
כמנסה להסוות.
נשארנו כאן,
שמענו את תפילתם - "מאין יבוא עזרי".
ושרנו בצעקה גדולה את "התקווה".
שברנו את הדממה,
שברנו את השתיקה.
התכוונו לכל מילה.
מחובקים,
מחוזקים.

 4.3.2006 - המסע לפולין. יער בוצינה