אני הולכת כעת בדרך
שאינה לי ידועה,
בדרכי הכאב והצער
והיא אינה כה ברורה.
עם נפשי התמימה
שכבר אינה כה זכה,
ורוחי השבורה
שכבר אינה כה איתנה.
וזו נפשי אשר לא ידעה מנוח
וזו רוחי אשר אינה שוקטת.
וזו נפשי אשר לא נותר בה כוח
וזו רוחי שנאלמת.
פוסעת בשבילי הלא- נודע,
כשעלטה מכסה את משכנות העוני שבי.
מזילה דמעה
כשלפתע דממה,
בנווה המדבר הצחיח שבלבי.
רגליי חבוטות מפצעי החיים,
ואני מדדה בצעדים מהוהים,
אל האופק הנשגב בו השמש קורנת,
ומקווה שלא תהיה זו עוד הזיה מאכזבת.
עיניי מלאו בדמעותיי,
נפילה וקימה,
צליעה,
עוד מעידה.
אני אוחזת בשערותיי
ונופלת על ברכיי.
שתיקה
ושבר- זעקה.
תם בי הכוח לקום שוב-
עד מתי? |
