היא יושבת שם בחושך.
לבד.
כותבת שירים. לא מוצלחים במיוחד.
היא מתפללת לנס. מתפללת ליחס.
רוצה שיקשיבו לה.
שלא יטיפו לה.
רוצה לחיות.
להיות כמו כולן, חכמה כמו כולן, מוכשרת כמו כולן.
רוצה להשתלב.
היא רגילה לקנא בכל מי שהיא אוהבת.
מסתבר שאנשים באמת אוהבים אותה... רק לא ממש מראים זאת.
מה שהיא לא תעשה, תמיד היא תהיה שונה.
ממש לא מיוחדת.
פשוט שונה.

כך... ממשיכות המחשבות להתרוצץ בראשה...
לכל כיוון אפשרי.

הילדה הזו... היא אני.