אי שם מעבר לשדות אורז וגבעות חול נשמעת מוסיקת טראנס לילית.
בקבוקי פלסטיק חצויים שהונחו כאן קודם, מלאים עתה בחול ונרות,
מסמנים את הדרך.
עוזב את החברה בגסט-האוס, באמצע דיון אינסופי משעמם על סוג
הכורסאות במטוסים, מחליט ללכת לבדי.
צועד על משטחי אדמה בוציים בין שדות האורז, קרקור קרפדות מלווה
את זריחת הירח, משתדל לעקוב אחר רווחים חסרי הגיון שנרות
דלוקים מפרידים ביניהם.
המוסיקה מתחזקת ושדות האורז נעלמים, אני מתחיל לקפץ בין סלעי
ענק הנוצצים לאור ירח, מרגיש שהמקום קרוב.
בקפיצת סיום אני מגיע לרחבת סלע גדולה וריקה מאדם, פרט לדי-ג'י
ולמספר אנשים המכינים את המקום למסיבה.
מטפס ונשכב מרחף מעל אחד הסלעים הקרירים, מקשיב למוסיקה, מביט
בשמיים השחורים, בעננים הזורחים בלבן, מחליקים על פני הירח.
משהו חולף לידי, אולי הזמן עצמו, אני מרים ראשי מכרית
הסווטשירט ומגלה כי רחבת הסלע התמלאה נרות ואנשים.
באמצע שומקום, בין מיליארד הודים, סלעים ואורז, יש מוסיקה
ואנשים רוקדים, כמו באיזה טקס שבטי קדום.
על מגלשה קטנה, ביומי הראשון בגן הילדים של "אירית" פגשתי את
תומר. אין לי מושג על מה דיברנו, וגם היום לא תמיד יש לי, אבל
מאז נשארנו חברים. זוג פסיכים כמו הזקנים האלה מהחבובות.
אני רואה אותו עכשיו, עם שערו המתולתל בלונדי בקצוות, לובש את
חולצת הכהן ההודי שקנה בשוק בגואה, רוקד מבסוט על משטח הסלע
מתחתיי.
מונע על ידי דחף קדמוני, אני מתגנב אליו ממרבצי על הסלע.
"תזכור את הרגע, אחי." אני אומר לו. "אנחנו בהאמפי, בהודו !
סלעים ענקיים סביבנו, נהר זורם מתחתינו וירח צהוב מלא
מעלינו."
רואה אותו מחייך ומבין, מסתכל על החברה מהגסט-האוס רוקדים
יחפים על הסלעים, מתמזגים עם המוסיקה, משתלבים עם הטבע,
מרגישים דברים.
הוא מחזיר מבטו אלי, צוחק צחוק מטורף ומחבק אותי בכוח.
עומדים ככה יחד מחובקים לאיזה רגע, במקום מנותק מהמציאות,
בסיומו מצטרפים אל השאר, תחת השגחת הירח, שוחים בים של
צלילים.
אנשים מאושרים במסעות פנימיים, חוברים יחד לצלילי מוסיקת לילה
אפלה. בעוד העולם נוהג כמנהגו, ממשיך במרוץ האינסופי, לנו
בוורידים זורם החופש.
וכשהחופש קיים, הזמן נעלם, ורוקדים ככה עד שהירח שוקע והשמיים
מתחילים להתבהר.
מביט סביב באנשים, כל אחד בעולם מטורף משלו. אחת רוקדת
במלאכיות ממולי, מקבלת את השמש המתקרבת בנפנופי גלימה שקופה.
מישהו אי שם שוכב על סלעים מרוחקים, אריאל וגיא מפענחים מסרים
מאלוהים, ותומר צוחק כל הזמן.
כשהשמש מתחילה להופיע מבעד לאופק הצבעים, אנחנו מטפסים אל
הסלעים הגבוהים, נספגים בהוויית הזריחה. מביטים בירח השמש
העולה מבין הרי סלע ודקלים, מקדשי בודהה עתיקים מופיעים,
ודייגים מתחילים את הבוקר בשיט בנהר.
אנשי הבוקר מתחילים להגיע מהמרחק אל מסיבה שעומדת להגמר בגלל
איזה הודי, אולי צייד, שפתאום משום מקום צץ והחליט שהמוסיקה
מפריעה.
המסיבה מסתיימת, ושוב אני צועד בין שדות האורז, תומר מלפני
חושב שהוא דררי, עוטף ראשו בסווטשרט חום. חוזרים אל הגסט-האוס,
לאכול שקשקוקה על הבוקר, אולי לנוח קצת, לשמוע עוד קצת מוסיקה,
מאוחר יותר מצפה לנו מצפה שוב שקיעה.