החתיכה של הכיתה ניראית עכשיו, כה מכוערת.
כולם התחילו רק איתה! אבל כעת, אין לה דורש.
מאמינה שהיא יפה, אבל ניראית כה מטומטמת,
כולם מתרחקים ממנה. נרתעים, כמו מאש.
הספורטאי של הכיתה עכשיו נכה, ועם קרחת.
השמין מאז, כמו חזיר. בקושי את עצמו גורר.
כולם סונטים בו, מה קרה? אתה? זה שתמיד ניצחת?
לא תשתנה! ככה הבטחת! אומנם אתה הוא? או אחר?
החרוצה של הכיתה, כבר לא שוקדת על הספר,
ושמלתה - עפר ואפר. היא מעשנת כמו קטר.
היא שהיתה כה מבריקה, תמיד יצאו לה אמרות שפר,
שמה, - גאוות כל בית הספר! חי אלוהי, זמנה עבר.
רק הליצן של הכיתה, אותו ליצן, ממש כפעם.
עוד מספר בדיחות בטעם, ואנו, על הצחוק נחזור.
הוי כיתתי היקרה, מה השתנית! יכך הרעם!
אין לי מזור, יש בי רק זעם,
אוי ואבוי! פגישת מחזור.