היתה זו פריחה מאוחרת,
של קוץ שניצל משריפה.
בלהט מגל, נוכח חרב,
כפלא, נותר לפליטה.
פרחו אז דבורים ממכוורת,
למען צופו האחד.
דיברו חכמים דבר איוולת,
קראו הם בשמו דרדר עד.
כל בוקר למול שמי התכלת
בכתה לידו בתולה.
הומה בתחינה, מתייסרת,
עורגת לשוב בחיר ליבה.
ממעל זמרה הצוצלת,
והלך, יחפן, ונזיר,
מצאו בצילו אך תועלת
ומישהו כתב לו גם שיר.
האם זו היד האוחזת
אותו, ומבקשה לעקור,
האם היא תהא מסוגלת
לשאת את בכיית הציפור?
הו לא! אל תשלח יד לנער!
השאר אותו כך מלכתחילה.
ראה נא, הנס פה צומח.
מפה, עוד תצא, גאולה.