כנראה שאני מתגעגעת לפחדנות שלך, לשקט המקומם הזה אחרי שאני
מלטפת את שערך,
רגעי המבוכה שקורעים את גופי ומותחים את גידי עורי כמו חומר
אלסטי מפוברק.
הדלילות באהבה שלך כמה שהיא הכאיבה לי, בו זמנית חינכה אותי
לציית, לעצמאיות שלי, לפיקחות שבאה לידי ביטוי באומנות הקרה
והמפוסטרת שלי:

השיער השחור שלך כמו עורב שיושב לך על הראש, מצביע בבהונות
רגליו על עינייך המפוארות, היכן שרוקחים מזימות נפלאות כיצד
להשתלט לי על הרעיונות
להפוך מהם חפצים מוחשיים, כאלו עם דוקרנים וארגזי מתכת המכילים
בתוכם טבק שריפה באיכות מעולה.

שיער ראשו של נערי כמו שיש, מעוצב כפסל יווני, מט וחולמני -
החמסין מסנוור את עיניי העייפות, מתחשק לי להעיף את כל
הנימוסים בבת אחת
לדרוס אותם במכתש אהבתי, כאילו היו חרקים קטנים בעלי כנפיים
דקות ועדינות המועמדים להשמדה.
( ואת הכנפיים לתלוש שישמע קרקוש כאב).

ההתרגשות שבתחייה, התמונה בה הוא עם גבו לצלם ועצמותיו בולטות
כמו שני קרניים של אייל,
מנשק את יצירותיי בקצב איטי ומנומס, כשאני חושבת
כמה מתחשק לי עכשיו לשלוח את גופי למכבסה, היכן שהרטט נראה כה
בנאלי ולחפצים שמעליה אין שום חשיבות.

גופך הוא כמו מכתש,
כשאני עומדת רגע לפני המסדר הגדול, עיניי כחלום בלהות
סדוקות, ונפוחות כצבי לפני פנסי הרכבת.
המגע שלך מרתיע אותי, רעש הקיטור משמיע חריקות
גלגלי השיניים שיוצאים מהמיטה, כמו רוח שפורצת מגוויה
וכעת המיטה בודדה, חלולה וענוגה כבטן הריון נפוחה.

אינני יודעת כיצד לומר לך זאת, כמה קשה לי לסמוך שנית על
האינטימיות כישועה
שתגאל אותי מייסורי השגרה, שתמעך את הבנאליות באגודל.

הצורה בה אתה מתבונן לראות כמה עמוק חודר היופי במבטי,
כשאני שוכבת על הגב, עירומה לחלוטין ועורי מבצבץ תחת השמיכה
הדקה כאילו גופי היה ילד
המתרוצץ בחצרו, מחפש מקלט מפושעים ועבריינים,
כאילו יכל מרבד הכותנה לכסות על פני כמו שמש מסנוורת, ולהשכיח
את צרותיי:

אתה משפיל מבטך, נבוך כשאני לוכדת אותך בלשוני,
אתה מרגיש לא טבעי כמו חיה באקווריום גדול ושמימי ממנו הכל
נראה קצת מעוות, ולמרחק אין תחושה של געגוע.
קמתי מהמיטה אמש, ומיד נפלתי לתוך רצפת השיש הקרה.
ובכן,
שני רגליי נקטעו ושמלת הפלנל היפה שקניתי לא מזמן,
עכשיו נראית כמו אהיל למנורה חיוורת -

ובכן, כעת הכל התבהר מעט. אני והוא שקועים במושבי עור המכונית
שלי כמו שורשים של צמחים, ואין פקעת מתחת לרגליים הארוכות שלו,
שום מעקה בטיחות -
שום מוצרים הגיינים שיצחצחו לו את הנעליים, ינגבו לי את הזיעה
מהמצח.
אולי המחסום שלי נובע מהעובדה שאין לי באמת אהבה, שכל תוספות
השיער המלאכותיות אינן מסוגלות להתגונן ולכסות על העוול שנגרם
לי בקרקפת.
המחסומים הללו, שזוהרים מידי לילה ונצבעים כמו טפט כצבעי
התפאורה האותנטית של המצוקות הרגילות -
מקווקווים בזריזות חסרת ישע את הרגליים שלי, וכעת מעברי החצייה
בטוחים לכל נער שמנסה את מזלו במכונת ההימורים של גופי,
תמיד מצליח לחשוף קלפים טובים, תמיד כל המטבעות מרשרשות
ונוחתות להם בכיסים.