אחת בלילה ב-90 קמ"ש על כביש החוף,
נסיעה שמטרתה שוקולד
בכדי להרגיע חושים כואבים
ולעורר אחרים, נעימים יותר.
בזמנים כאלו אני רוצה לחזור למקורות,
ליהודים, שישאלו ואולי באמת, הנצח הוא רק חלק.
לטורי, שתשאל למה היא כאן, אם אהבה היא לא לנצח.
ולאלאניס, שתנזוף שאני אוהבת רק גשם יבש.
קניתי טבעת שתסמל תקופה חדשה
של שקט נפשי
הכנסה כלכלית
ולבד.
חם ונעים מתחת לשמיכה
כשהראש מונח על שקע הכתף
אבל לאצבעות ברגליים קר
ומשהו בתוכי
לא שלם.
ברגעי שפל אמיתיים
אני רוצה לחזור לתקופה של הבאק-סטריט בויז
לימים של תמימות וטיפשות
בהם האושר שלי היה תלוי בי.
מנסה להסתיר את הדמעות הקטנות
שמסגירות את שקרב ובא
אבל לא יודעות מתי
ולעיתים תירצתי כאגלי זיעה.
כי הנה האחד שמגיש לי כוכבים
ואני מחזירה אותם לשמיים.
ליובל.
פעם
הוא היה שלי,
והייתה לי הזכות לנשק אותו מתי שרציתי.
עכשיו
אני מצטערת שלא כתבתי לו יותר,
אז. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.