ריצפת השיש היתה קרה לכפות רגליה היחפות והעדינות, למרות שהיה
זה צהרי היום. היא היתה כל כך רחוקה מהבית והמקום שהיה לה כה
מוכר נראה כעת זר ומנוכר.
כשהתקרבה אליו הוא ישב בכורסא שלו, זו שהוא אהב, מתנדנד
באיטיות ובוהה בקיר שממול.
הקור החל מזדחל לו אט, אט, כשעלה במעלה ידה והחל דרכו עמוק
לתוך גרונה הבינה שהגיעה, שהיא כבר קרובה. הדמעות חנקו את
גרונה, היא הביטה בו בעצב, עיניה כחולות, גדולות כמעט ולא
מאמינות - הוא ישב, מחייך לו.

הוא לא הרגיש בה כלל, שקוע בעצמו, המוזיקה שמלאה את החדר
הותירה על פניו השלווים חיוך שהיה מרוח באופן שעורר בה בחילה.
פסיעה נוספת ועוד אחת קטנה והכפור החל חודר את העצמות, רעד קל
החל שולט בגופה.
מהרמקולים בקעה מנגינה נעימה, שיר של להקה מקומית והוא החל
מתופף באצבעות ידו לקצב המוזיקה.
כשנגעה בו כבה אורה, המגע היה קל, מלטף, כמעט ולא מורגש, דמעות
החלו זולגות על לחיה ובקושי הצליחה לעצור את השטף שביקש לפרוץ
דרכן.
תחושת הצינה הקלילה שעברה בו היתה לו מעט מוזרה, בעבר מגע זהה
היה מביא אותו לכדי בכי מר או לפחות לתחושת אשם קלה.
פתאום עלו במוחו הזיכרונות, היא עצרה נשימתה בתקווה, הכעס
הנורא שבער בו, הצעקות ,המכות, השקט ובסופו של דבר ההתעלמות
שגרמה לזו שפעם אהב לארוז ולברוח מהמקום שקראו לו בית.

היא סירבה לוותר ונגעה בו שוב, הפעם ביד בוטחת, מנסה בכל כוחה
שלא לרעוד, מאמצת את שארית כוחותיה, מקווה שהמסר יצליח לחדור
את החומות שבנה, אבל הוא הרגיש רק תחושה עמומה של חוסר נוחות
קלילה.
כשהתחיל לזמזם את הלחן שהתנגן, הסיטה את מבטה ממנו, ידה נרתעה
לאחור ותחושה נוראה השתלטה עליה. הרעד בגופה נחלש, היא לא
הבינה, היא לא יכלה להבין, הרי לא בכל יום מגלה מלאך שנכשל
במשימה לה נולד.

בזמן שעשה דרכו למזוג לו כוס משקה, היא עמדה במרכז החדר, קטנה
ושברירית, כנפיה שבהקו בלובן מסנוור נראו כעת אפורים וחסרי
חיים. אורה נחלש, גופה התרומם וצף בחלל החדר. חיוך שעלה על
שפתיו בזמן שזמזם לו את השיר שהתנגן ברקע שלח בקרבה כאב עצום
שכמו פילח את ליבה לשניים, חזה התרוקן מאוויר באחת וקרן אור
חיוורת נשלחה מעלה, מותירה את החדר אפל וחסר צבע.
בדלת כבר עמד, לבוש גלימה שחורה ורחבה, ממתין בציפייה, מי שזה
עתה קיבל על עצמו משימה חדשה.
הוא אהב את ההתרגשות לפני שפגש אותם בפעם הראשונה, כשעוד לא
ידעו עד כמה הם באמת רעים, עד כמה הם אבודים.



4.8.2004