בדיוק כשהתעוררתי שטופת זיעה מהזיות הלילה חיפשתי יד מוכרת
שתחזיק את היד שלי ולא מצאתי.
בדיוק כשרציתי לשתף בחוויות שחוויתי בחלומות לא מצאתי אוזן
שתקשיב בהבנה.
ואיך שתמיד אני צריכה את מה שלא רציתי לפני כמה ימים ומתחרטת
על מה שעשיתי לפניי כמה שנים ולמה כשכואב מחפשת דברים שהכאיבו
הרבה יותר כשהייתי חולמנית.
שתיקה דקה משתלטת על צרחה כואבת ואני רוצה שישמעו עד כמה זה
כואב לאבד את מה שלא היה שלי מלכתחילה והידיעה שהרחוק לא יתקרב
ושהשקט יתעצם עם הזמן.
וכשבא לי לעצום עיניים הן נפתחות ומסתכלות על מה שהייתי מעדיפה
למחוק מהזיכרון.
שנים של ציפייה למאורע שלא קרה לי, קרה לה והבכי שבא אחרי
הסערה.
כשבא לי למות לפעמים בלי לחיות יותר מידיי אני פשוט מתחברת
לשדים ידידותיים שמלטפים לי פצעים מדממים וזה עדיין כואב אבל
פחות.
אני כותבת שטויות הזיות חששות ואיש אינו מבין את פשר האותיות
שמתחברות לי בטעות לסצנה ארוכה של בדידות ומחשבה על
עבר,עתיד,הווה ועכשיו הכל מתבלבל ונכנס לתוך חדר השתיקה... לא
מדברת, כותבת בתקווה שאוכל לשיר את שיר העייפות שהרדים אותי
כשעוד הרגשתי משהו.
ואיפה מי שהיה אמור להיות תיבת הנגינה שמונחת על שידתי בדירה
יפה? ולמה כינור נשאר בודד בתוך תזמורת?
למה סוס רוכב לבד בתוך עדר של גאווה? ואיך זה שאתה לא מבין אף
מילה אפילו כשדיברתי בשפת האם שלך. נוגעת במקומות כואבים לי
ולך ועדיין נשארת אדישה לצרחות שלך. |