לחש נשמע ממקום מרוחק, קורא לי להתעורר.
אני פוקחת את עיני, האין זה חלום?
הלחש מתקרב, קורא לי לקום.
אני מתמתחת בשלווה, קמה ממיטתי החמימה.
הלחש קרב, קורא לי לעזוב.
אני לובשת מעיל, עוברת האסקופה.
גל קור עצום מציף את גופי, וחרטה מתגבשת בליבי,
אחורה פנה, אך הקול עולה, מרעיד אמות הסיפים.
גולשת החוצה לרחוב מנוכר, לאן?
שואפת בחוזקה חמצן מידע, צועדת עקב לאגודל.
הקול כבר בראשי, אומר לי למהר.
אני מחישה צעדיי, אל הנקודה באופק.
הקול מתגבר ואיתו צעדיי.
חרדה מתעוררת, מתחזקת קוראת לי לוותר.
הקול הופך לצעקה, מזרז אותי אל המטרה.
רגליי נעות בריצה קלה, לשם.
רגליי מסתרבלות, נפילה, כל גופי חבלות.
איני רוצה לקום, רוצה לשכב בחוסר אונים.
הקול כבר זועק בשברים, קומי, רוצי.
קמה על רגליי, חוזרת למסע חיי.
ממשיכה לרוץ בכל המהירות.
הנקודה מתרחקת ככל שאני מתקרבת.
אני מוותרת.
הקול כבר שואג, מהר, מהר.
הגעתי לקצה צוק.
ראשי אומר לי לבלום.
אך הקול זועק לא לעצור.
על שפת הצוק אני קופצת.
מגלה שאיני נופלת.
עפה בקלילות.
הקול עומד מולי, עוטף אותי בהילת מלאכים.
שבי הוא לוחש.
על ענן מתוק אני נחה.
מהרהרת על יסורי עולם.
על כבירת דרך מחזקת, מלמדת.
מסקנה לוקחת, וקופצת הלאה.
אל התעופה הבאה, האושר והשלווה.
זה הקול שלוחש מהבטן.
השורש שלי ליקום.